מאחורי השם אהרון מסתתרים סיפורים, חוויות ותקופת חיים נפלאה. בשבילי היה אהרון תמיד בראש וראשונה אדם: אדם שידע להעריך דברים ולהיות חבר מסור ונאמן. פגשתי אח אהרון לראשונה בביה"ס העממי, בכיתה ז'. ילד שחרחר, יפה-עיניים וביישן. אהרון הגיע מאיזור שונה מזה שבו גדלתי אני, אך מיד נוצר בינינו קשר, מעין סקרנות להכיר איש את רעהו.
מתקופת ביה"ס העממי זכורה לי בעיקר עזרתו הרבה בטיולים, כשידע לוותר על המים שבמימיה שלו למען חבר, או לסחוב דברים - ותמיד ברצון מהול בחיוך הביישני שלו.
תקופת ביה"ס העממי חלפה והמשכנו בתיכון. הידידות בינינו התעמקה, וזכור לי כיצד צריך הייתי לשכנעו שיסכים לקבל תפקיד בהצגה או במסיבה. תמיד אהב לעזור, אולם רק מאחורי הקלעים. היה ידוע בכיתה כבחור שאפשר להעתיק ממנו בחינות, שאפשר לקחת ממנו מחברת. תמיד אמר, שאם זה עוזר למישהו - מה טוב. במבט לאחור, אל תקופת לימודינו - לאורך תקופה של חמש שנים יפות ומלאות חוויות - יכול אני לומר, שאהרון היה הטוב בידידי. לאחר תקופת הלימודים נפרדו לזמן-מה דרכנו, אולם עד מהרה נפגשנו שוב - הפעם בבקו"ם, בתור החיול לצה"ל. אהרון נשלח ל"גולני" ואני לשריון. הקשר נשמר ומדי פעם אף נפגשנו. לאחר המלחמה קיבלתי ד"ש מאהרון, ששהה ברמה. רצה הגורל ולמחרת, בעת טיסה לבסיס, ראיתי את תמונתו של אהרון בעיתון. למחרת כבר הספקתי לפגוש את בני משפחתו ביד-אליהו. זה בלתי מובן לי מהיכן לוקחים כוח נפשי כה רב! וכשאני כותב זאת כוונתי לאמו של אהרון, אשה אצילת-נפש ויפה, שתמיד שמרה על קור-רוח וידעה להחזיק עצמה ליד חבריו ומוקיריו של אהרון. אשרינו שיש לנו אמהות ומשפחות מגובשות כמשפחת אצלן. מאמהות וממשפחות כאלו צומחים בנים כאלה.
זהר לנצמן
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים, ואחריה)