אלבום תמונות
להורי לוי שלום!
משוכנע שאינכם מכירים אותי. הייתי עם לוי בתקופה האחרונה בה שרת בצבא. שם היכרתיו ולמדתי את תכונותיו.
זכורה לי הפגישה הראשונה עם לוי הייתי ירא לתפקידי החדש. מולי ישבה דמות סגן צעיר, שופע ביטחון, "קשוח" אמרתי לעצמי ונתתי למחשבות לרוץ הלאה.
בימים הבאים בהם עבדנו יחד, נשמעו במשרד קולות צחוק והשירים אותם אהבנו. אז ידעתי את לוי האמיתי.
מעולם לא הפסיק לספר לי על שאיפתו הגדולה לשבת על טרקטור ולהעלם במרחבי המשק אותו אהב. נסיונותיו האין-סופיים לתאר את ריח האדמה והעמק הביאוהו לתיאורים נהדרים שהיו שווים כתיבת שיר. מי שלא היה במחיצתו ודאי לא יוכל לדעת ולהבין מי היה הבחור.
המחלה שפקדה אותו לא הסתירה מעולם את עיניו הצוחקות שהיו לי מקור לאמונה שיתגבר.
למרות שעברה שנה מאז, הרעיון ששוב לא "נרביץ" קילומטרים על הג'יפ החום ההוא ונשיר, נשיר, נשיר - פשוט לא נתפס.
שלומי
עדנה אמרה תמיד: "לוי הוא טוב". אני חושב שזו התכונה הדומיננטית שלו. נפגשנו פתאום באבידג'אן, בלובי של "מלון השנהב". השמחה היתה גדולה כי היכרנו זה את זה מתקופת השרות בצנחנים.
מפגישה זו נתהדקו היחסים בינינו לבין ציפי ולוי. הדבר הבולט בקשרים אילו היה שלוי תמיד נתן לנו עצות, אע"פ שאנחנו היינו ותיקים יותר ומאורגנים יותר. לוי, תמיד, הרגיש את עצמו מבוגר יותר, אחראי ודואג.
לוי אמר תמיד שהוא לא עוזב את אבידגאן עד שהוריו יבואו לראות את המקום היפה הזה.
אני זוכר את קשיי ההסתגלות של לוי ונסיונותיו לגשר ולהשלים עם הניגוד בין החיים בארץ, בקיבוץ, בצבא, לבין החיים במלון המפואר בחו"ל.
לוי לא נתן לנו להבין שמצבו קריטי כדי שאנחנו לא נדאג. להיפך, בשעותיו הקשות המשיך לדאוג לנו ולשאול שאלות עלינו. אני זוכר למשל, כשישבנו עם ציפי ולוי על הדשא שליד חדרם, הבחין לוי, שלעדנה קריר וביקש מציפי להביא לה סודר. היה זה חודש לפני פטירתו.
לוי יחסר תמיד, לעדנה ולי.
ישראל גל
מתוך חוברת לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.