אלבום תמונות
תחילה היה הכאב.
עצמת נפילתו של העץ - לאחר הקולות הממושכים והבטוחים של המישור.
תחילה היתה הזעקה, אי ההשלמה.
- אל חסר רחמים -
- הוא נתן והוא לקח - אך אל יבורך על כך.
ודינו לא יוצדק.
עברה שנה - כל שלא השלמנו, ולא הצדקנו בזמנו -
שרו של זמן עשה לקבלת הדין ולהקהות חודה של תחושת הכאב.
נוסף דף באלבומך האישי.
אבן זיכרון בצד הדרך.
עוד אחד ב"צרור החיים" של חבריך.
עם חלוף הזמן מצטללת הדמות ואתה נזכר -
יום שישי אחר הצהריים. האוטובוס מגיע לרחבת החנייה, ואישה בשנות העמידה יורדת ממנו ומזודה גדולה בידה. היא מתחילה לצעוד לכוון חדר האוכל, ולפתע מגיח ילד כבן עשר, נוטל את המזודה ממנה ונושאה למחוז חפצה.
האישה - אמי ז"ל, הילד - לוי.
שש-שבע שנים מאוחר יותר, וגבר צעיר מצטרף לצוות הענף - הרגשה טובה של כתפיים רחבות, עיניים מחיכות ומסירות פורצת.
יום של סתיו לאחר קטיף הכותנה, מרוץ עם הזמן יגמר החריש ולהכנת השטחים.
לאחר משמרת שנייה של חריש באל-עריד, אני בא להחזירו הביתה.
עובד משמרת הלילה חלה - ולך בטל טרקטור עד הבוקר.
אני מודיע לו על כך ומבקשו לכבות את הטרקטור.
לוי מודיע לי בפסקנות שהוא ממשיך משמרת נוספת. הויכוחים והשכנועים אינם משנים את החלטתו, אני חוזר הביתה יחידי.
למחרת, בתחילת המשמרת הראשונה, אנו נפגשים ובעיניו אבק השדה וטללי הבוקר, "הטרקטור לא עמד" הוא מתריע בשמחת ניצחון.
ופגישתנו האחרונה בבית החולים - מצבו חסר תקוה ושנינו מודעים לכך. לוי מנסה להשלותנו בספוריו על תרופות חדשות שתגענה בקרוב ובאמונו הבלתי מעורער ברופאו. אני נסחף במקסמי שוא אלה ואינני מנסה לחלוק על דבריו.
כהה ברק העיניים והגוף מתהפך ביסוריו. לפני הפרידה הוא שולח "שלום" רפה, אך מעל עיניו תלויה קריצה קונדסית מימים עברו.
עובד.
מתוך חוברת לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.