לבני היקר אמיר
עם דמעות בעיניים כותב אני לך את המילים הללו.
מה אוכל לכתוב רק את הזיכרונות ואת אותם הדברים שאמרת לי ביום אחרון שלקחתי אותך לצומת גולני בדיוק לפני שנה.
הייתי האחרון שראה אותך, דיברנו במשך כמה דקות, לא אשכח את המילים האחרונות שאמרת לי כי אתה מת מגעגועים לבית ולחברתך טלי וגם זוכר אני, שאמרת לי, שאתה חולה אהבה וצחקנו לדקה, היום בדיוק לפני שנה.
נכנסנו לשיגרה חדשה אני ואימך, נוסעים שלוש פעמים בשבוע לקיברך, וזה הטיול והבידור שלנו.
כל מחשבותינו הם רק עליך, וכל שנותר לנו כעת הם התמונות, שתלויות על קירות הבית.
את הגורל הזה קיבלנו לעת זיקנתנו אנו שכל שרצינו היה לראות אותך לומד באוניברסיטה, נשוי ומאושר.
לכן אימך ואני דואגים יום-יום, שהדמות שהשארת אחריך בבית תשאר לנצח.
בלילות הארוכים חולמים אנו עליך, החלומות והזכרונות הטובים שיש לנו הם שנותרו לנו ושישארו עימנו.
לאמיר
מאביך האוהב אותך לעד