עשר נשים עברו מאז מסר בני את חייו הצעירים בעד ארצו ועמו אשר היו אהובים עליו מכל.
אני רואה אותו עדיין לפני כילד, ער, מלא חיים, חובב ספורט מושבע. כבר בבית הספר אמרו המורים כי נוכל להתגאות בו.
הוא נולד ב 1923 והיה בן עשר עם עליתו של היטלר לשלטון. הוא בתור ילד היטיב לראות מאתנו, המבוגרים, את התפתחות הענינים.
הוא הצטרף לתנועה הציונית (ואגיד את האמת, נגד רצוננו). הוא עבד הרבה בברלין וסידר את הצטרפותו לעלת הנוער בלי להזדקק לעזרתנו.
ביום נסיעתו ארצה, בתחנת הרכבת, ניגש אלי איש זר ואמר: אל נא תבכי, בנך בחור נהדר, מה טוב לו כולם היו כאלה.
כך נפרדנו. מלחמת העולם השניה באה. לא שמענו זה מזו. בעלי ובני הבכור אבדו לי על ידי היטלר.
כבדרך נס שמעתי על מוטקה בתום המלחמה, ע"י חבריו בצבא האנגלי הכובש. הוא היה בינתיים לגבר. הוכחה לאופיו האמיץ היא התנדבותו ליחידת הקומנדו. קצין אנגלי ביקר אצלי ושוב שמעתי את המלים: את יכולה להתגאות בבנך". מוטקה קיבל חופשה לששה שבועות והיה אצלי בברלין. הוצעה לו משרה במינהלה הבריטית של האזור אך הוא סרב לקבלה. ליבו משכו לחזור לארץ ישראל.
בארץ השתחרר והצטרף לארגון "יעל" עבורי הוא השיג רשיון כניסה. וכיון שחשב שהאקלים במנחמיה יכביד עלי, העבירני לירושלים לידידים ותיקים, גם בירושלים שמעתי רק טובות עליו.
כל שאימתו הייתה נתונה לארץ. הוא היה בהגנה, תרגל בחשאי חיילים בטבריה והעמיד לרשות הרבים את נסיונו.
הייתי בירולשים מנותקת ושרויה בדאגה עמוקה לחייו.
בהפוגה הראשונה הופיע פתאום והצליח להעבירני לתל אביב.
שמעתי כי החזיק עמדה בנגב ימים רצופים עם ארבעה אנשים בלבד. תמיד שמעתי מפי אחרים על מעשי גבורתו, הוא לעולם לא סיפר עליהם. התחננתי בפניו שלא יחזור לנגב. הוא הבטיח לי זאת אך לא סיפר לי שהתנדב ל"קומנדו".
עלה לצמח ושחרר עם אנשיו את תחנת המשטרה. בקרב על נצרת הקל על הצבא בהתקיפו מן האגף, כך סיפרו לי.
הוא נפל ב 10 ליולי על יד מג'רת.
נודע לי על נפילתו בהיותי בתל אביב כשהייתי מלאת חששות זה מכבר.
הוא השאיר לי מכתב בו הוא מבקש ממני לא להיות עצובה, כי בני אדם רבים הוכרחו למסור את חייהם על לא כלום ואילו הוא מוסר אותם "בעד עניין גדול".
לא נותר לי דבר אלא להתגאות בו, אני יודעת גם כי חבריו וידידיו אהבו אותו ומתגאים בו.
ירצה אלוהים שמותו לא היה ללא תועלת זו נחמתי היחידה.
אמו בטי פלונסקי
אייר תשי"ח - עשור למדינת ישראל