רב"ט יניב הר-קידר ז"ל

17.8.82
אתמול הייתי בהר הרצל והייתי לבד בכל החלקה, כמעט כל הזמן הייתי שם לבד. סידרתי את העציצים, השקיתי אותם. מישהו שם עציץ מאוד כבד עליך והדבר לא מצא חן בעיניי לכן העמדתי אותו בינך לבין הבחור ששוכב לצדך.
אחרי שהשקיתי וסידרתי הכל ישבתי די הרבה זמן והרגשתי שקט בפנים. רק כשקמתי ללכת חזר אי השקט. כואב לי להשאיר אותך לבד. נכון שרבים הם השוכבים אך משום מה ההרגשה שתרגיש בודד (אם מרגישים שם) המחשבה שאני לא איתך ולו בנפש, מעבירה אותי על דעתי. חמודי, אני מקווה השבוע להגיע שוב, אשתדל לבא כמה שיותר כדי שהצמחים לא יכבידו עליך.

24.8.82
אתמול בא אלינו צביקה המ"פ. הוא מנסה להסדיר את הנסיעה של כולנו למקום נפילתך. האמת, אני מאוד רוצה לראות את המקום אך גם מאוד מפחדת. אינני מפחדת שיקרה לי משהו אך אני חרדה לסערת הרגשות שתשתלט עלי.
צביקה הביא את הצ'ימידן שלך עם הדברים, ממחטה מגואלת בדם ועוד כמה חפצים ורק יכולתי לבכות ולבכות.
ורד ולבנת ישבו גם הן, כולנו ישבנו בחדרך, ורד על הרצפה, לבנת ואנוכי על מיטתך והסתכלנו בדברים המאובקים, במה שנשאר מימך וחשבתי שאנו דואגים לכל מיני דברים שמאריכים ימים מהאדם.
היה שם מברג, צבת והסרט השחור שלקחת איתך עוד בטירונות והיה גם תלוש משכורת וביטוח חיים… ואני חיבקתי הכל וכל כך התגעגעתי אליך, יניבי.
אז רק נותר לי לנשק אותך הרבה הרבה דרך הצעיף שלקחת, זה של לבנת. שמתי אותו ליד הלחי והחום שבו עבר אלי.

27.8.82
יום שישי היום ואני רוצה לדבר איתך, בני. אתמול הייתי בירושלים, נוסף לעציצים הבאתי ציפורניים אדומות. על כל הקברים היו מפוזרים כבר פרחים, אינני יודעת מי חילק, אולי בית ספר כלשהו, המיטה שלך הייתה פורחת.
אתה יודע, קשה לי להגיד קבר. יש מילים שקשה לי לבטא כגון קבר או נהרג. תמיד אני משתמשת בביטויים פחות סופיים. אולי מפני שעדיין אינני מקבלת את העובדה המרה.
עת שישבתי לידך הגיע איזה רב אמריקאי ושאל אותי אם ארשה לו לשבת על ידי. האמת, לא כל כך רציתי כי אני רוצה להיות איתך לבדי אך מפאת הנימוס הסכמתי. והחל לשאול אותי עליך, מי היית ומה היית והיה לי קשה להסביר לזר כמה נהדר אתה, את טוב ליבך, את חוש ההומור שלך.
והוסיף ושאל אם אני חושבת שהמלחמה הייתה צודקת ולרגע חשבתי מה היית רוצה אתה שאענה ולכן לא צעקתי את האמת שלי אלא רק אמרתי לו שאין זה כלל חשוב אם המלחמה צודקת אם לאו, הכאב שלי הוא אותו כאב עמוק.

3.9.82
אתמול נסענו לביירות וראיתי את שברי הנגמ"ש. כל הזמן מנקרת במוחי המחשבה איך אם הנגמ"ש התפוצץ, יכולת להישאר שלם כפי שצביקה אמר לי.
כשעמדתי על יד הקיר ההרוס וכל השברים, חזרה אלי מחשבה זו. צביקה הסתכל עלי ואמר לי: אני יודע מה את חושבת אבל הוא היה שלם, הוא היה על יד הג'יפ, אני פיניתי אותו מכאן והוא היה שלם. אבל אם בית קורס ומהנגמ"ש נשארים רק שרידים, איך יכול האדם להישאר שלם? ואולי בני אדם באמת יותר חזקים? . כי דמותך ורוחך כל הזמן מרחפים בחלל הבית וכמובן בתוכי, רק הגוף החי חסר. כתבת באחת הגלויות שלבנון ארץ יפה ואתה ממליץ לבקר בה כשיהיה שלום.
לא כך תיארתי את הביקור כשקראתי את השורות שכתבת… ונוסף לכאב של נפילתך, כאב לי שזה קרה במקום לא שייך לנו. מה לך ולכל המבנים של האוניברסיטה בביירות המוקפים שכונות מחבלים.
כשעמדתי שם ב"פיתה" תהיתי איך בכלל אפשר היה לצאת חי משם.

13.9.82
יניבי, אתמול לאחר העבודה נסעתי לתל אביב לקנות מתנות לחג.
השנה אני רוצה לברוח מהבית ולהיות במקום אחר.
התהלכתי בדיזינגוף ועל פני חלפו צעירים וצעירות, חלק ישבו בבתי הקפה, חלקם ערכו קניות, כולם צוחקים וטובי לב וקנאתי קנאה גדולה שאתה לא ביניהם.
חשבתי כמה יכולת ליהנות עם האוטו, לנסוע, אולי להזמין בת להצטרף אליך. המחשבה שלא הספקת ליהנות מאהבה, מנשיקה של בת, מליטוף, כל כך מעציבה אותי.

15.9.82
לפעמים אני מדמיינת לי כל מיני דברים משונים כמו למשל שיש מקום מפגש לנשמות, הנשמה שלי נודדת לה לשם ושנינו נפגשים וחוגגים יחד את השנה החדשה.
אתה מחבק אותי, נותן את הנשיקה הטובה על הלחי, טופח על הכתף ואומר: אמא, תתעודדי. אני מחייכת בחצי פה ונהנית בלב שלם ורוקמת כל מיני תוכניות לעתיד. אך אתה כל כך סגור ומסוגר. איך תוכל נשמתך לעוף מההסגר ולעוף אלי? אבל בעצם, אתה כל הזמן בתוכי. כאילו אתה שוב ברחם ואף אחד לא יוכל לגזול אותך ממני כי אשא אותך בתוכי לעולמים, בני.

20.9.82
אני יושבת באוטו ומשקיפה על כל החלקה. ישבתי לידך, השקיתי, סידרתי, בכיתי ודיברתי איתך ולפני הנסיעה אני בדרך כלל מתיישבת באוטו שעומד בשביל ומשקיפה מלמעלה. קשה לי להינתק בפתאומיות. וברגע זה חלפה במוחי המחשבה שכולכם שוכבים בשורות ישרות כל כך כאילו למסדר המפקד ורציתי לצעוק: אל תעמדו בשורה ישרה ומושלמת כל כך, תזוזו, תקומו, אל תהיו ממושמעים כל כך. אך אתם לא מוכנים כנראה להפר פקודה.
יניבי, אני מתגעגעת חמודי, געגועים שאין להם סוף.

30.9.82
יום הכיפורים עבר וכרגיל לא צמתי. שנים קודמות לא צמתי וכל שכן השנה. האלוהים הוא זה שהיה צריך לצום כדי לכפר על כל עוונותיו.
על ההורים השכולים, אלמנות, יתומים, על הנכים הרבים שמסתובבים פה ועל כל העוולות שאמנם נעשים בידי אדם והלא האדם נברא בצלמו, כתוב. אנשים איחלו זה לזה גמר חתימה טובה והיו כאלה שגם לי איחלו חתימה טובה. לי הוא כבר חתם ולא לטובה.
הייתי היום אצלך ורציתי לשוחח איתך בשקט אבל הייתה פה המולה גדולה. בחלקה שלך קברים חדשים נפתחים ונראה שאין לדבר סוף.
בחלקה סמוכה החלו היום טקסי יום הזיכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים. הייתה הרבה שמירה לכן אני משערת שיבואו "אנשים חשובים" אלה שכאשר ימותו ישכבו עם גדולי האומה. לו היו שואלים אותי הייתי הופכת את החלקות של כל הנופלים ל"גדולי האומה", אבל מי יבא לשאול את פי, יניבי, אני רק אימא אחת מיני רבות ששכלה את בנה.
אולי מוטב כך שאינכם בקבר מפואר וכך אני באה לחלקה הטובה הפרטית שלי, משקה אותה ולפעמים כשאני מלטפת את האבן שעליה חקוק שמך, הלטיפה חומקת מאצבעותיי, עפה עם הרוח מעלה בינות צמרות האורנים והברושים, העלים לוחשים את שמך ומספרים לך על האהבה הגדולה שאני אוהבת אותך ועל געגועי שאין להם סוף.

2.10.82
יניבי, קראתי שיר של יהודה עמיחי ובו הוא כותב: "משום שאין שלום בליבי, יש מלחמה בחוץ לא יכולתי להחזיק אותה בתוכי. בני הקטן אמר: במלחמה אובדות מכונות ומכונות נפשיות שהן בני אדם".
ואז נזכרתי שבמלחמת ששת הימים, בימי ההמתנה שלפני פרוץ הקרבות, טיילנו בחצר של נירים והסתכלנו על הבולדוזרים המכינים את החפירות והמקלטים. אבא היה כבר בבי"ח שדה שהקימו בקיבוץ מגן לקלוט את הפצועים, היית בן חמש: אימא – שאלת – אם יהיו הרבה מלחמות בנירים נהיה מתים? וביום הזיכרון היית אומר שאתה אוהב את השירים המושמעים באותו יום כי הם יפים ושקטים. חבל שלא משמיעים אותם לעתים תכופות מבלי שיהיו לכבוד נופלים.
ביום הזיכרון הבא לא תוכל לשמוע אותם, הם יושמעו גם לכבודך כי אתה בצד הלא נכון של המתרס.

11.11.82
אני משקיפה אל החלקה וערפל כבד מכסה את ההר ממול. כאילו היה עמוד הענן ההולך לפני המחנה ואתם השוכבים עמוד האש או עמוד הבשר הנצלה באש שאוכל לכאבי הגדול. ופתאום זרחה שמש קרה, לא מחממת והענן שהתפזר קודם חוזר ועוטף את ההר ואי אפשר להבחין בבתים והמחזה מזכיר את חלום ליל קיץ, כאילו הכל נגוז, רק עובדת היותך שוכב כאן לא נגוזה. כאילו שמיים וארץ חד הם, הכל עטוף ערפל.
לו הייתי חושבת שאתה בשמיים, היינו יכולים להתאחד בתוך הערפל הזה.
 
27.3.83
מחר פסח ונהיה בבית. אינני יודעת איזה הגדה נקרא, את המסורתית או את ההגדה העצובה שלנו. כי מה שאני צריכה לספר ולהגיד זה על בן נהדר שהיה ואיננו, על שמחה שנקטעה, על תוכניות שקבורות בהר הרצל. חבל שאין אני מוכשרת כרחל המשוררת שידעה כל כך יפה לבטא את כיסופיה לילד שלא ילדה. אצלה הייתה השירה בפנים, בתוכה ואילו אני, ששירתי יצאה ממני הייתה חיה, קיימת ונושמת – היום שאינך עמנו, אין בי כשרון לתרגם את שירתי למילים. כל מה שאני יכולה זה לדבר אליך במכתבים אלה ולתת לאהבתי וגעגועי לזרום.