הרחק למטה בעמק, היה האוויר מבושם, שליו כלשהו. למעלה - על רכז הגולן - שרר מתח רב. קולות וקריאות במכשירי הקשר.
ב - 21 באוקטובר קיבלה יחידת "גולני" את הפקודה לעלות פעם נוספת לקרב המכריע על החרמון. לכבוש את החרמון מידי הסורים אחת ולתמיד.
"המשימה... " "כוחות האויב... " תדרוכים של הרגע האחרון. "התחלנו לטפס ב - 6 בערב. הטיפוס היה ממושך אך לא קשה. "משה היה צמוד למ"מ", נזכר חבר.
משה טימסית שנשא את מכשיר הקשר, השיג קודם לכן את דגל המדינה וקשרו למכשיר. "אני רוצה להניף את דגל ישראל על החרמון", אמר. האצבעות היו על הדקים. המבטים נעוצים קדימה.
בשעה 2 אחר חצות ניתקלה אחת הפלוגות של "גולני" באש. הייתה זו התקלות מטווח קצר. חיילי "גולני" השיבו באש. הם כופפו את הראשים, חיפשו מחסות וסחטו את ההדקים, עשן חריף אפף אותם.
פלוגתו של משה הגיעה לקירבת הפלוגה שבמערבולת האש. חילופי מילים בין המ"פים. "הולט שאנו נאגף את הגבעה שזרעה מוות".
"איגפנו והתחלנו לטפס כשאני בראש עם המ"פ", נזכר עמרם. "לידו המ"מ ואחריו משה, כשלפתע נפצחה עלינו אש. כולנו נשכבנו במקום, חוץ מהמ"פ שצעק: "קדימה"!.
צוות המ"פ והמ"מ קפצו קדימה. הכל ירו אל העמדות בהן היו חבויים הצלפים עם מכשירים לראיית לילה.
שעה חמש. השחר עולה. אנשי "גולני" חשופים. ניראים ואינם רואים. הם ניסו לשפר את העמדות, אך לא הייתה במקום בחירה רבה. משה ועמרם שגילו צלף רחוק מהם, החלו יורים לעברו. מסביבם נפגעו אט אט החיילים שהיו חשופים.
"נשארנו אני ומשה לבד. לא הייתה ברירה אלא להמשיך לירות על הצלף ולחסלו". לעמרם נגמרה המחסנית והוא התכופף כדי להחליף מחסניות. במקביל התרומם משה מהעמדה והחל לירות בצלף ולאבטח את עמרם. באותו רגע ממש נפגע בכדור בצווארו ונפל.