חברנו משה
אימון קיץ 1972
משה הגיע אלינו במחזור נובמבר 1971. זמן קצר לאחר מכן היכרתי אותו ובהמשך האימון נעשה אחד מהמחלקה והתחלנו לעזור אחד לשני ולהחליף חויות.
חודשים עברו וזמנים חלפו ומשה החל להיות אחד מפעילי החבר'ה.
היכרתי אותו בתור אחד שאהב לעזור ולהתידד עם כל חייל אחר וכל מה שהיה מוטל עליו ביצע בנאמנות, ככה זה נמשך עד הקן האחרון שהיה בעזה.
יום לאחר סיום הקן התכוננו ליציאה הביתה. היציאה עוכבה ונשארנו בבסיס ביום הכיפורים.
אוקטובר 1973
עלינו לרמה, ביצענו כל מיני משימות, אני זוכר עדיין את משה שתמיד עודד את החבר'ה ושאף תמיד לנצח ולהביס את האוייב. הגיע הזמן שכולנו חיכינו לו שניכנס למערך ההתקפה, שלנו היה חלק נכבד בו.
לאחר זמן קצר הכל הסתיים ושוחררנו מלחץ המלחמה חוץ מהפרעות פה ושם. אך תמיד נשארנו במצב רוח מרומם ובמורל גבוה, כאשר משה היה מבדר אותנו בבדיחותיו.
21 באוקטובר 1973
קיבלנו את הפקודה לעלות ולכבוש את החרמון מידי האויב. הכל היה מוכן ערוך ודרוך.
כל אחד קיבל את תפקידו בשמחה, העיקר לכבוש את החרמון. משה נשא את מכשיר הקשר.
אני זוכר את אותם רגעים שהשיג את דגל ישראל וקשר אותו על מכשיר קשר ואמר אני הוא שאניף את הדגל על החרמון.
...החלנו לטפס בשעה 6.00 בערב. הטיפוס היה ממושך אך לא קשה. משה היה צמוד למ"מ. למחרת בלילה אחת הפלוגות שעלתה איתנו במקביל ניתקלה באש האויב. מיד הגיעה הפלוגה שלנו לקרבת מקום. כל זה תחת אש וצפיפות.
...חילופי מילים בין המ"פים על הנעשה. והוחלט שאנחנו נעשה איגוף על אותה גבעה שזרעה מוות בסופו של דבר.
החלנו לטפס כשאני בראש עם המ"פ לידו המ"מ ואחריו משה לפתע נפתחה עלינו אש, כולנו שכבנו במקום חוץ מהמ"פ והמ"מ שקפצו קדימה.
אני ומשה נשארנו שוכבים וכולם יורים על העמדות שבהם היו חבויים צלפים עם טלסקופים ומכשיר לראיה בלילה.
22 באוקטובר
...שעה 5.00 בבוקר, השחר החל לעלות, כולם היו חשופים. אני ומשה שכבנו זה ליד זה והחלנו לירות על הצלף שהיה במרחק לא רב מאתנו כך זה המשיך, שכולם ניראים ואינם רואים.
לאט לאט החלו החבר'ה שהיו חשופים להיפגע.
אני ומשה נשארנו לבדנו, לא היתה ברירה אלא להמשיך לירות על הצלפים. לא חלף זמן רב ובחילופי היריות נפגע משה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו בחיים.
המשכתי לשכב במקום, עד שהאויב הוכנע וכך נסתיים כבוש החרמון על סלעיו רווי דם חברינו שנפלו.
יהי זיכרם ברוך
עמרם נפתלי