סג"מ אברהם אבי פרדו ז"ל

אלבום תמונות

היה היה איש ולאיש היה אף. האיש היה גאה באף ולפעמים לאחר מחשבה הייתי מתקן את עצמי ואומר: היה היה אף ולאף היה איש, והאף היה גאה באיש. ואותו אף עם איש היה בישן: כאשר בחורה היתה פונה אליו היה האף מאדים, אבל לא האיש, כלפי חוץ אף אחד לא היה מרגיש.
נסענו חברים עם פרדו לדהב. מגיעים לדהב, עיפים, קרועים, כך לפחות אני, אך הוא מצידו מוכן להמשיך לשארם ברגל עם איזה 20 קילו על הגב. מתמקמים, פורשים את שקי השינה, מדליקים איזה סיגריה ואז אחרי זמן קצר פרדו אומר: "רמי אני מריח משהו שרוף" אני אומר לו: פרדו לך לישון, עזוב אותי, כי אתם מבינים לפרדו היה תחביב, שלא נבע מרע לב, או מתוך רצון לגרום סבל, אבל הוא אהב מעשי קונדס שיקפיצוך ויגרמו לדפיקות לב. למשל הוא היה קוטף ענף מוריד את עליו אחד אחד, תוך כדי מעשה, הייתי רואה בעיניו כיצד כל עלה המורד הינו עוד צעד במטרה שהיא הכנת שוט דק וארוך. הוא היה מתבונן בשוט, מצליף בו כמה פעמים באויר לבדיקת תקינותו ובוחר לו טרף. הוא אז מתחיל בהצלפות חלשות ומהירות אשר היו כואבות וזה מתוך ניסיון. אבל כאשר הייתי מתעצבן הוא ידע שלא כדאי לו להמשיך, והיה תופס לי את היד בחוזקה, חוזק שהיה לו בידו, בכל אופן יחסית אלי. אז היה מעגל את השפה התחתונה על סנטרו, כי עליונה לא היתה לו. ממצמץ בעיניו ועושה פרצוף כועס; זו היתה בערך ההגנה שלו מין הסואה של חיית פרדו הנדירה האוכלת בשעות הפנאי גבינה ובורקס. בקיצור כמו שאני מספר לכם וכותב עליו, המשכתי לישון בדהב, ואני שומע את הבן-אדם, כזה מרחוק, צועק לי "רמי, שרוף, שרוף, משהו שרוף." לבסוף אם לא הוא הצליח להעיר אותי, עשה זאת שק השינה שלי השרוף. מאז למדתי לא להתוכח ולהאמין לאפו של פרדו, כי הוא הוכיח לי שזה לא רק סתם אף.
בלי קשר לאיש שמאחורי האף היינו יושבים, פרדו ואני, הרבה פעמים ומדברים על אפו, והגענו למסקנה שאין זה סתם אף כמו האפים האחרים. למשל תכננו לבנות חדר מיון באף וכן בריכת שחיה... אם משהו היה מעצבן אותנו, לא שפחדנו, היינו מחכים שהוא יתרחק והייתי אומר לפרדו: תן לו מכה עם האף. פרדו ידע לעצבן אנשים סביבו, גם כאלה שלא מכירים אותו, לשם כך באמת צריך להיות איש מיוחד, ופעם התעצבן נהג מונית ושאל את פרדו: "מה אתה חושב שאתה עושה?" פרדו חייך והתנצל. הוא לא ידע פחד אך פשוט לא רצה להסתבך. פעם התפתחה שיחה בינו לבין איזה שומר סף בדיסקוטק, ואותם שומרי סף, כידוע מעדיפים להסביר לך באופן אישי בידיים יותר מאשר בפה. פרדו זרק לו כמה מילים ושומר הסף רצה להרביץ לפרדו. פרדו אמר לו: "אם אתה גבר, בוא הרבץ לי בפני חברי", ושומר הסף לקח את פרדו וסטר לו בפני חבריו אך פרדו וכן כולנו הלכנו הביתה, כי סה"כ שומר הסף מילא את מבוקשו של פרדו.
היצור הזה פרדו, היה מכור, שלא תחשבו לסמים או משהו דומה, הוא היה מכור לגבינה. אני חושב שבגופו במקום דם היתה זורמת גבינה. בכלל גילינו שכל משפחתו היא "חולת גבינה". ואיך כל זה התגלה? קודם כל בכל פעם שאתה פותח את המקרר מתגלים לעיניך כלים מלאים בגבינה. חתיכות גבינה צפות בתוך פיירקסים וכלים מפלסטיק, מכוסות בסנטימטר וחצי מים, חתיכות של 3 ס"מ גובה ו-40 ס"מ אורך. והאמינו לי, כי אני פתחתי פעמים רבות את המקרר כאשר הייתי אצלם, כי זה היה תחביב שלי (מה יש הייתי רעב). אבל הרי התחלתי לספר לכם איך גילינו כי משפחת פרדו חולת גבינה. בתקופה שלאחר בחינות הבגרות, עבד פרדו בהעברת מכוניות חדשות מהרצליה לירושלים, ומספר פעמים הצטרפתי אליו. פעם אחת כאשר חזרנו לירושלים, נסע פרדו דרך הכביש הישן לירושלים שאלתי אותו: פרדו, למה מכאן? והוא ענה לי "תבטיח לי שבמקום אליו אנו נוסעים תהיה רציני ולא תצחק". הבטחתי לו. אך שאלתי במה המדובר. הוא לא רצה לספר אך בסופו של דבר עצרנו ליד קיבוץ, עלינו מספר מדרגות גדולות והגענו לקמעוני של דברי חלב. לאחר מכן נתנו לו את השם "קמעוני" כי כך התאים לו. ופרדו אהב להדביק לאנשים כינויים אשר התאימו להם.
כאשר נכנסנו, היה אדם אחד לפנינו, פרדו חיכה בסבלנות, אחרינו הגיע בן-אדם נוסף ופרדו ויתר לו על תורו ואמר לו: "אתה יכול להיות לפני". אני ממש לא הבנתי מה קורה לו, נותן לאנשים לקנות לפניו ומחכה בסבלנות. לאחר שהחנות היתה ריקה ניגש פרדו לאותו קמעוני ושאל אותו כמו עולים 10 ק"ג גבינה. המוכר שאלו לשם מה הוא צריך 10 ק"ג גבינה. ופרדו טוען שיש לו סופרמרקט כאן אני לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק, ודמינתי לי את פרדו עם עפרון באוזן וחלוק אפור מוכר במכולת, אך יותר מכך שגעה אותי המחשבה, לשם מה באמת הוא צריך כמות כזאת של גבינה. המוכר אמר לו את המחיר, הוא שלם ויצא, ואני שואל את פרדו תגיד לי בשביל מה 10 ק"ג גבינה? והוא אמר לי: "מה אנחנו אוכלים כמות זו בשבוע".
בקיצור, עשינו חשבון מסתבר שבלי אסיא ושחר, כל אחד מהמשפחה אוכל 2 ק"ג גבינה בשבוע.
דבר מיוחד מאוד שאפשר היה לראות וללמוד מפרדו הוא כיצד לאכול ולהנות מכל ביס.
בזמן שפרדו היה אוכל, הוא היה מקיים את הפתגם "אין משיחין בשעת הסעודה". למעשה ארוחה אצל פרדו הייתה טקס, פולחן גבינה. ופולחן הגבינה היה מתנהל בערך כך: הוא היה מכין לו צלחת שם עליה כ-5-4 פרוסות, והביא את הגבינה כמובן חותך פרוסות ושם על הלחם, פורס עגבניה ושוקע כולו בצלחת, מתחיל ללעוס ובוהה בעצם בפיו שלועס לאט אבל ביסודיות. הייתי יכול לצעוק ולהפריע לו אבל הוא היה תוקע לך מבט של "עזוב אותי", "תן לי לאכול". זה היה הזמן להחזיר לו על תעלוליו ומעשי הקונדס שלו. בחודשיים האחרונים לפני נפילתו, חל שינוי בפרדו, אך יותר נכון לא שינוי אלא נוסף חלק לאישיותו. הוא נעשה יותר מבוגר, חושב על העתיד אבל ברצינות. הייתי רואה לפעמים כיצד הוא שוקע במחשבות והרהורים על עצמו, עתידו, על הצעד הבא שיעשה. כיצד יקנה מכונית, יחסוך כסף, בקיצור התחלה של מישהוא מתפתח, מתבשל ומתעצם.
כשהוא היה בא בחופשה הוא היה יותר רגוע. אמנם הוא רצה מאוד לראות את החברים, אבל באיזה מקום גם להיות עם עצמו, והוא לא פחד להיות עם עצמו, כי הוא ידע שברגע שירצה יש לו לאן ללכת ולמי לפנות. את הבית אהב פרדו בצורה מיוחדת מאוד. את אביו הוא כבד ועשה כרצונו אבל ידע לשלב בזה את רצונותיו. למרות שלפעמים יש מחלוקות וניגודים בין רצונותיהם של הורים ובנים, פרדו ידע לשחק אותה כמו שתמיד אמרתי לו. ובסופו של דבר הוא הרויח, כי היתה לו סבלנות וגם אהבה להורים ולאחים, הוא ידע לותר או להסתדר כך שהכל יהיה טוב מכל הצדדים. אך תמיד הוא שמר על השלמות העצמית שלו, בתוכו וכן עם הסביבה, כי בסה"כ אם נרצה או לא הכל נמצא בתוכנו ולכן כאשר שואלים אותי, מי היה פרדו, ומה היה ואני חושב ואומר: פרדו הוא פרדו או איש וכל המילים האחרות וכל הסיפורים אולי יתנו מושג, אבל מושג קלוש, ולפעמים ספורים מעוותים, כי השומע, שומע ולא מרגיש וכידוע יש הבדל ניכר בין הדיבור להרגשה ולתחושה ורק מי שבאמת חש והרגיש את פרדו או חלקם ממנו, יוכל לדעת ולהבין ולכן יהיה זכרך מבורך עד עולם!

חבר של אבי
רמי