אלבום תמונות
לפני הצבא תמיד היינו רבים איתך, אבל למרות זאת הערצתי אותך. אתה היית האח הגדול, ואח גדול תמיד מעריצים. אני חושב שזה לא היתה סתם הערצה לאח גדול אלא משהו מיוחד מאוד.
אני זוכר כשהיית בפנימיה הצבאית, כולם היו שואלים: "מה, אח שלך בפנימיה הצבאית?" אז השבתי בגאוה, כן, הוא חייל, וחשתי כבוד לאבי. כשבקרנו אותך בפנימיה היינו גאים בך. כמעט כל פעם שהמלצת או הצעת לי לעשות משהו, זה נראה לי הגיוני, הייתי מבצע זאת. באם זה היה ללכת לבית ספר מסוים בסוף היסודי, או ללבוש משהו.
כל מה שעשית, היה בו משהו הביוני. כשבאתי לבית ספר "דנמרק", שבו גם אתה למדת, היו שואלים אותי המורים: "אתה אח של פרדו?, הוא היה שובב גדול!". פעם הרביצו לי בבית הספר ואתה הופעת פתאום. זה היה מובן מאליו שתעזור לי, באמת באת בזמן.
כשהתגייסת הייתי נורא גאה בך, במיוחד ששרתת בסירת גולני. יכולתי לספר לחברים שלי שאח שלי בסירת. זה הרשים אותם מאוד. גם כשעזבת את הסירת חשבתי שזה מוצדק וצעד נכון, אחרי ששמעתי את טיעוניך שתמיד היו מוצדקים ומנומקים היטב. כשבאת לחופשות מהצבא, היית יושב ומספר למשפחה חויות. הייתי יושב ומקשיב בהתענינות וכשלא הבנתי משהו, לא הפסקתי את הקצב. תמיד כשהייתי מבקש ממך משהו היית משתדל לתת לי, ולהיפך. תמיד הייתי מוכן לעזור לך, כשברוב המקרים הבעיה היתה כסף ושאר דברים אחרים לרוב החזרת אחרי הרבה זמן, אבל לעולם לא לחצתי עליך. היית עושה הרבה שטויות עם החברים שלך שבחלקם דברים שההורים לא צריכים לדעת. לפעמים עזרתי לך לשמור דברים בסוד.
לאחר שנפלת מתחילים לספר דברים והדברים שמספרים כלל לא אופיניים לילדים "טובים ירושלים" אבל בבית, בחוץ היית ברדקיסט, ממזר וגזעי.
לפעמים אני חושב לעצמי שאילו היית רואה איזה כבוד חולקים לך כולם, והם רבים, מהגננת בגן ועד המפקדים בצבא, אפילו אתה היית גא בעצמך. לפעמים אני חושב שאולי אראה אותך פתאום, עולה לאוטובוס עם המדים, הנשק והקיטבק, בדרך הביתה והכל היה טעות או חלום, אבל אני מתעורר למציאות מרה בידיעה שזו רק תקוה ורצון לראות ולהיות אתך שוב.
שמעתי שמשהו אומר עלי: "איך שהוא היה גאה באחיו!"
אז השבתי: גם עכשיו אני עוד גאה בו!
אחיך
גלעד פרדו