רון ואני היינו יותר מאחים. היינו גם חברים קרובים. עבדנו יחד בענף גידולי שדה, גרנו אחד על יד השני, שיחקנו כדורגל באותה קבוצה של הקיבוץ, ובילינו הרבה מאוד בתחביבים משותפים. אני הייתי האח הבכור, ורון בא להתיעץ איתי בהרבה דברים כגון: לאן לנסוע לחו"ל, מה לעשות בעבודה וכו'. בנושא אחד מעולם לא התייעצנו - כדורגל, לכל אחד מאתנו היתה דעה שונה בענין זה.
ישבנו שעות רבות ומשוחחים על עולם ומלואו. רק אני והוא ושני הכלבים שלנו. רון אהב כלבים וביחוד כלבי זאב. הוא אהב את הכלב שלי ושלו באותה מידה, וכשהם היו רבים, היה משתדל להפריד ביניהם, כך שהם יסבלו במידה שווה. לא להכות כלב אחד יותר מהשני.
אהב את הצוות בכותנה עם האוירה המיוחדת שלו, אהב לעבוד על הטרקטורים, ועם החבר'ה. הוא נכנס לעבוד בכותנה בצורה טבעית - כאילו נולד שם. רון היה חברותי מאוד ומקובל על כל הצוות.
טרגי מאד לכתוב על אחי רון במושג "עבר". רון וספי ז"ל היו חברים טובים הם נהנו לעבוד ביחד, ואני גם כן נהניתי מאד לעבוד אתם. הם חסרים לי מאד, מעולם לא אוכל להביע את רגשותי במלואם, עד כמה הם חסרים לי...
אני זוכר את רון הולך לצבא, מתגייב לגולני, וגאה מאד במשעיו שם, לא מתאונן על הטירטורים, אבל מודה שקשה. אני זוכר את הגאוה בעיניו, כשסיפר לי על התרגילים וחיי השיגרה בגולני.
רון חזר ממיבצע ליטני עם נסיון חיים, בן אדם יותר בוגר עם הסתכלות שונה על החיים. זאת היתה ההיתקלות הראשונה עם המוות. דיברנו על כך רבות. והוא אמר לי באחת השיחות: "למדתי עד כמה חשובים החיים ושאפשר לאבדם בקלות שכזאת". יכולתי לראות שהוא מתחיל לקבל כיוון חדש בצורת החשיבה שלו.
אהבנו לנסוע ביחד לצפת לבקר את סבא וסבתא והמשפחה. היינו לוקחים איתנו תמיד את הכלבים שלנו, ואז סבא היה מספר סיפורי גבורות מימי טרומפלדור. סבתא הכינה קפה טורקי, ורון היה מתלוצץ עם סבא על לבנון. סבא שהה בלבנון לפני קום המדינה, ושניהם דיברו על אותם המקומות היפים בלבנון.
רון היה בחור פשוט, סתם קיבוצניק חמוד. לעולם לא אשכח אותך, אחי...
ארנון