סמ"ר רון חבר ז"ל

אני פשוט לא יכול לתאר שאתה לא פה איתנו. אותם ימים בעבודה ולאחריה, שהיינו שכנים, את אותו צחוק ואותו חיוך משותף.
אני זוכר את זריעת הכותנה של 82'. עבדתי איתך. ניסיתי בעזרתך להתחיל בזריעה, אבל אתה עשית את זה בקלות ובדיוק לא הבנתי איך. ואתה אמרת לי "לא נורא. לא השנה. בשנה הבאה". חיכיתי לך, אבל אתה כבר לא היית פה.
אותו ערב של חורף ששקעתי עם הג'יפ, אינני יודע למה, אבל הלכתי אליך לבקש עזרה ואתה באת בלי שאלות או מענה.
אני זוכר אותם ערבים שהיינו יושבים בחדר, ובמיוחד אותם ימי ששי בצהריים שבהם היינו צופים בטלויזיה של ירדן, בכדורגל מאירופה. באיזו התלהבות והנאה הגבת, אותם ערבים של משחקים רצופים של ביליארד שנמשכו לתוך הלילה.
פעם, במשחק כדורגל של שבת ישבנו על היציע, ואז לפתע-פתאום שמתי לב איך אתה משקיע, מתאמץ ומדרבן את החבר'ה, ואמרתי לעצמי, המקום היחידי שרון מתעצבן הוא על מגרש הכדורגל. לא ראיתי אותו פעם אחת מתרגש מחוץ למגרש הכדורגל. אני לא חושב שזה ייתפס אצלי אי-פעם.
יותר מכל אני לא מעכל את העובדה שאינך איתנו עוד.