הנער במדים
ראובן חייל - ילד בן שמונה עשרה שנה.
גדלים בחברת ילד כמעט שמונה עשרה שנה ועוד כמה חודשים - ופתאום מפסיקים למנות את שנות חייו... פתאום מתחילים לחיות לאור הזכרונות, שומרים על כל חפץ, ועל כל מכתב, על קשר עם חברים שהיו לו.
לרגע דומה שנראה את אותו "ילד" כל כך חי, כל כך אמיתי, איך הוא זורק את התיק עם הבגדים המלוכלכים במרפסת או בהול... ובאיזה זהירות הוא מניח את הנשק בפינה...
אהה! איזו אשליה, רק אשליה - וכל כך נעימה ושבעתיים אכזרית... כה מעט הספקת לחיות, ראובן, ואיך יכולים היינו להיות מוכנים למכה כה איומה? ידענו שאתה עדיין בשלב האמונים וכמעט שלא דאגנו. והנה נפלה עלינו הבשורה האיומה הזאת פתאום. אין לנו ראובן יותר! אין לנו ראובן. נשארו רק הזכרונות והחפצים.
הרי כל כך רצית להתקדם בסיירת גולני וגם לזה לא הגעת...
ראובן, רצינו לכתוב עליך וכתבנו אליך אפילו שיודעות אנו, כי תשובה לא נקבל, ולו תשובה קצרצרה כפי שנהגת לכתוב. מחשבות רבות וקשות עוברות ועברו במשפחתך על ענין לכתך לצבא בגיל כה צעיר. אבל אתה רצית להתגיס, לטייס או לגולני, ולא רצית בחיל לא קרבי כמו חיל חמוש, בשום אופן לא רצית.
לא ניתן לגלגל את הגלגל אחורה, ואם היום היית מקבל את צו הגיוס, שוב היית הולך כפי שהלכת, והוריך שוב לא היו מונעים בעדך. אבל זה הגורל, גורלנו, גורל עמנו. שלמנו את המחיר היקר ביותר, האכזר ביותר, ראובן יקירנו.
יהי זכרך ברוך.
אורית ומיכל