שמולה יואב
יואב, קשה לכתוב עליך בשם זה. הן הכרתי אותך דוקא בשם משפחתך קראנו לך שמולה. שמולה היה... ושמולה אמר... אומרים שהמלים "הוא היה" הן נראות מכולן. ואמת פשוט מוזר לומר על החי הזה, על צחוקו הכובש והציניות המאולתרת כי היה ואיננו עוד.
את שמולה לא הכרתי כחייל כלוחם, לכן אין לי מה לומר, כי היה גבור שם בשדה הקרב, גם קשה לי לספר עד כמה נערץ היה. הכרתי בו דוקא צדדים שונים את החבויים יותר אותם, כשישבנו עם החברה ודברנו עליו לא העלו כי לא ידעו.
אני זוכרת שרונית העירה לו יום אחד: "שמולה תאכל כפית טקט כל בוקר, תראה שיהיה אחרת"... אולם לאו. היתה בו ציניות שהכנות שאפפה אותה גרמה לך לסלוח לו. כאשר שבנו בבוקרו של יום א' לגדוד, עמד שם על מרפסת המגורים, חייך את חיוכו המיוחד והעיר: "בוקר טוב נקניקיה, איך עברה השבת"... נקניקיות הוא קרא לנו לבנות, אולם מוזר תמיד שוחח עלינו ואת שמץ הגאוה שבין שורותיו התקשה להסתיר. הוא חפש בנו את הסועדות בשעת לחץ. הוא גם חיפש אותנו כשדחק לו להעמידנו על מצבנו האמיתי. היה זה בסיום ערב גדודי. החברה הודיעו לי שהם באים לחדר כפי שרגילים היינו לשתות קפה. שמולה החריש, נגשתי לחדרו. הוא ישב שם באור האדום. וחייך שוב "אני שמח שבאת" אמר לי, אני רוצה לשוחח. פתחנו בשיחת חולין סיימנו בהשקפות חיים. זה אולי נדרש לכתוב על המתים כי הוא היה נפלא, הוא היה מיוחד, האמינו לי באלוהים על שמולה מותר כי באמת היה כזה. באותו ערב שוחחנו שעות ארוכות אף אחד מאתנו לא הרגיש בזמן שחלף. הוא פתר בעיות שהעליתי, נעזר בחיוכו ובראליות. הוא דבר על חיילות וטען שתוצאות מצדיקות הכל. הוא קרא לחניכיו "עגלים" כמו כולם. אולם כשנסבה השיחה לעומק הוא פשוט אהב אותם. הוא אהב את כולם. נושא אהוב עליו היה בנות שהשתתפו בצעדה.
ספרו לי שהעריצו אותו שם. הוא ספר עליהן, רגעים בסלידה רגעים בהערצה. הם חזרו מהצעדה. פגשתי אותם לראשונה בשם, חבוקים לחיצות יד אמיצות. אני גאה הוא ענה בקצור "היינו חייבים" והוסיף כמתנצל "אחרת איך היינו חוזרים" כלו המלים ורבו הדברים. שמולה היה טוב ויפה, אולם הן על כולם אומרים זאת. באלוהים זאת אמת, כל הדברים הנדושים הללו, הפרזות המלחמה שנתה הכל זוהי אמת פשוטה וחסרת עיטורים. זה היה הוא היחידי וכואב לדעת הוא היה.
אריאלה