שנים רבות עברו מאז נפל בננו, אהוד, במלחמת יום הכיפורים. בגרנו גם זקננו. הרבה קרה מאז בעולם, בארצנו, בקיבוצנו ובמשפחתנו - דברים יפים ודברים קשים, רגעים של התעלות הנפש ורגעים של דיכאון - אך בסיכומו של דבר חיינו טובים ונינוחים. חיים אנחנו בקיבוצנו בבטחה ובשלווה, וסביבנו חוג של ותיקים וצעירים אשר אתם יש לנו שפה משותפת ויחסי חברות וידידות. נהנים אנחנו הנאה מרובה ממשפחתנו הגדולה, ילדינו, כלותינו ונכדינו, שמעניקים לנו אהבה, סיפוק ואושר. אך הפצע לא הגליד, האבל לא פחת, ואולי היום הוא אף קשה יותר מבעבר.
יחד עם אלפים רבים של שכולים - הורים, אלמנות, אחים ויתומים - אשר דמות אהובם שנפל מלווה אותם בשבתם בביתם ובלכתם בדרך ובשכבם ובקומם, מתגעגעים גם אנחנו לבננו, אהוד, ונתאבל עליו עד סוף ימינו.
תמר ואשר (ההורים)
(מתוך "ואחר האש - קול דממה דקה", לזכרם של חללי מועצה אזורית הגליל התחתון)