את איתמר אורן פגשתי בפעם הראשונה בקן "השומר הצעיר". באתי לברר פרטים על מחנה שאליו עמדנו לצאת. איתמר אמור היה להתלוות אלינו כמדריך. הרושם הראשון שעורר בי היה, שאף פעם לא ראיתי בחור גבוה עם חיוך כל כך נחמד. יש להתחשב בעובדה שאנו, החניכות, היינו בגילים 13-12 ואיתמר, אז, כבן 16.
גבוה, נחמד, עליז ומרתק. כל אחד יכול להבין שהתאהבנו בו. בתקופות מסויימות היו כל הילדות מסוכסכות עד אימה, זו עם זו, מתוך תחרות על תשומת-ליבו של המדריך. איתמר הסתובב בחן כשהוא מפעיל את כל כשרונותיו כדי לא לפגוע באף אחת. כולנו נפגענו כנראה, מחוסר הצלחתנו לכבוש את ליבו, אבל היה זה בלתי-אפשרי לכעוס עליו. אינני חושבת שאיתמר היה מדריך אידיאלי בתנועת נוער חלוצית כמו "השומר הצעיר"; קצת יותר מדי שובב ופחות מדי אידיאליסט, אבל הוא היה תמיד הרוח החיה בקן - בריקודים, בטיולים. היתה לו תכונה מופלאה לעורר חיוך ואהבה.
נפגשתי איתו פעמים מספר כשהייתי מבוגרת יותר; היה כבר חייל, והתעניינו זה בזו כנער ונערה וגם כתבנו זה לזו, מספר מכתבים, אבל לא נוצר בינינו קשר של ממש. יתכן שהסיבה לכך היתה שכבר נקבעו בינינו יחסים של מדריך וחניכה. איני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי את איתמר ואינני יודעת הרבה על חייו בצבא. אבל לא אשכח איך צחקה אמי כשהסמקתי עד לאוזני וקפאתי במקומי כשראיתי את איתמר עובר ברחוב, לידי, ואומר לי "שלום" (הייתי אז כבת 13).
הזכרונות שלי ושל ידידותי מאיתמר הם זכרונות על מסעות של תנועה בהם התגברנו על הקושי והפחד, כדי "לעשות רושם" על המדריך בעל הצחוק הנחמד. כשישבנו מסביב למדורות וכשרקדנו "הורה" בקן, בלטה תמיד דמותו הכובשת.
הגר (חניכתו בתנועת הנוער)
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים, ואחריה)