אלבום תמונות
איך הכרנו?
מבית ספרנו שלחנו חבילות מלאות סיגריות, ממתקים ויחד עם זאת מכתבים לחיילים שבחזיתות, בזמן מלחמת ששת הימים. כאמור כל אחד קיבל את המכתב שנפל בחלקו. מכתבי במקרה זה הוצא מהחבילה על ידי חייל ושמו משה צוהל. קבלתי תשובה מאותו חייל ולאחר מכן הגיעה שעת שחרור מצבא המלואים. הוא מסר את כתובתי לידיו של אריה ובקש ממנו שימשיך להתכתב עימי.
קבלתי את מכתבו הראשון.
הפגישה הראשונה
חזרתי אז מבית הספר בשעה 1.00 לערך. הגעתי הביתה, אף לא אחד מבני הבית היה בבית כי אם אני לבדי. היה אז יום חורפי, החושך בבית גדול. התריסים סגורים והלב סגור אף. היתה דממה אותו רגע ואת הדממה קרעו נקישות קלות שהוקשו על הדלת.
רצתי לעבר הדלת, פתחתי אותה והנה לפני עומד בחור, עלם יפה תואר, עם גובה עצום, בעל עיניים מחייכות, עם שפתיים אדומות ולחיים רחבות. שערו התפתל מעל לראשו, בלורית יפה גלשה מעל מצחו ובחיוך רחב פתח הוא ואמר "שלום".
מיד ידעתי שזה הוא. אמרתי "אריה"? והוא כמובן חייך מרוב בושה ואמר: "כן"!
ישבנו על הכורסאות בסלון בלי מילים. הדממה אמרה הכל, לא היינו כלל צריכים לדבר או לאמר דבר כל שהוא. אך לבסוף הוא אמר בבושה גדולה: "לא ידעתי שאת כל כך נחמדה". משפט זה הביאני למבוכה... קמתי, שפתתי את הקומקום והכנתי תה. בינתיים אמי הגיעה והשיחה היתה נעימה לכולנו.
חברתו: מרגלית בן-נעים