טוראי ישראל שוארצמן ז"ל

אלבום תמונות

דברים אלה שאנוכי כותב על חברי ישראל, אינם דברי ספרות, המה זכרונות פשוטים החיים עמדי, כי הם מגלמים את ישראל כמו שהוא בלי כחל ושרק.
הכרותנו הראשונה היתה בצופי הגימנסיה. אותה תקופה לא היינו קרובים ביותר, אך היחסים בינינו נתהדקו יותר מאז צאתנו למחנה ההכשרה בשריד. אז החילותי לעמוד על טיבו ואופיו של שורצי, כפי שכינינו אותו.
דבר אחד היה מופיע תמיד לנגד עיני כאשר חפצתי להזכר בישראל, וזהו כוח הרצון החזק שלו, דבר שהפליאנו, התגברות הרוח על הגוף. ישראל לא היה מהבחורים הכבדים והחזקים, צנום היה בגופו, אך לעולם לא פיגר באיזה שהוא מבצע גופני או נרתע ממנו בגלל חולשה גופנית. נדמה לי, שמכיוון שהיה חלש, גבר בו הרצון שלא לסבול או לפגר בגלל סיבה זו מהחברה בכללה. בכל עבודה קשה מעולם לא התאונן או ניסה להשתמט, תמיד השתדל שלא להיראות שונה ביכולתו הגופנית מאדם אחר. כך היה בשריד, כך היה בנאחביר וכך בדפנה.
בדפנה היינו חברים לחדר, זה היה חדר העשרה המפורסם, חדר כפול שגרו בו עשרה חברים. כיום 5 מהם אינם בחיים. זוכרני באמוני הפלמ"ח הקשים, שהם מבחן גם לבעל גוף ושרירים, מעולם לא פיגר שורצי או לא ביצע משהו. זה הפך אצלו מעין פולחן להיות בסדר גמור בכל דבר, ומה שלא עשו הידים, השלים הראש. בחור חריף היה שורצי, שם יצא לו בזכרונו המופלא, בזיקתו למתימטיקה. הוא היה אחד משחקני השח הטובים. בקרב אנשי חדרו היה יותר גלוי וחפשי בדיבור ובהבעה, אך הסתגר מעט משאר החברה שלא הבינוהו ביותר. מפעם לפעם היה מפליט הערה או חכמה קולעת בציבור שכולם היו רועמים בצחוק אדיר.
זוכרני, במסעות החבלה הגדולים בגליל, עת כל אחד סחב על גבו משא כבד של חומר נפץ, אספקה, תחמושת, מלבד נשקו האישי, ישראל היה אחד מהשורה, בלי תלונה, בלי הוציא הגה במאמץ עליון. לפעמים נחרתים מראות כאלו בנפש משום מה, וזה אשר מופיע בזכרוני - ישראל נושא בעול בלי הגה, למעלה מכוחותיו. כאשר היינו מקבלים חבילות ממתקים מהבית בהיותנו בדפנה, תמיד היה מחלקן בינינו בנדיבות. בחברות טבעית. קשה כיום להזכר בהרבה פרטים קטנים, שאולי עלולים להיות חשובים לפעמים בעיני הורים החפצים לעקוב צעד צעד אחר תקופת חיים שהיתה כתעלומה להם. אכן, תקופה זו היתה תעלומה להורים, שדמו בנפשם שהבן עודנו תינוק בן טיפוחי אמא. והנה בין לילה הוא בוגר, לוחם, נושא בסבל אפילו בתענוג. נדמה לי שלישראל היתה מין חיבת הערצה לצבאיות. זה נראה משונה, אך כך זה. אולי משום הניגוד הטבעי שבו לצבאיות. הוא רצה לחפות על חולשתו הפיזית ואמנם הצליח בכך.
בחור סגור היה לאנשים שלא הכירוהו מקרוב. אך אם רכשת את ידידותו, הרי חבר טוב היה, מסור ונוח לחיות עמו. זוכר אני שהרבה פעמים היינו שותפים לדברים שונים. אם באוהל, או באוכל הניתן לשני חיילים, או בנסיעה בליווי שיירות וכו'. מוחו החריף של ישראל לא חסר היה בדיחות, הערות חריפות, או הערות אינפורמטיביות על בעיות מדע שונות. זוכרני שמרבה היה לקרוא בכל הזדמנות. אותה תקופה היתה כה סוערת ומרוכזת שקשה לפעמים להעלות זכרונות. חיינו אז חיים מיוחדים במינם, עד שנדמה לי שלא יוכלו לחזור שנית באפים. למרות שהייתי חלק מהם, הרי כעת כאשר אנוכי מביט אחורנית, נדמה לי שאיני מכירם ותמה אני כיצד יכולנו לחיות. היתה זו שעת התעלות הנפש לפרט ולאומה וחיינו חיים אלה באופן מרוכז ותמציתי. הכשרה, אמונים, פעולות התקפה, פעולות כיבוש גדולות, לילות אפלים, שבילי הרים, בלי זמן ובלי מחשבה לפעמים, והתקדמנו בהשאירנו ציוני דרך יותר מדי יקרים.
ישראל היה אחד מטובי חברינו שנפל. לפלא הדבר עוד כיום בעיני שישראל גם הוא איננו אתנו כיום. הכאב יכול אולי להשתכך רק בנחמה אחת, דמו לא נשפך לריק. הוא וחבריו הם טס הכסף, יותר יקר מכסף, כי אדם המה.
חברו,
זאב ורד

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח