אלבום תמונות
פעולות אוניותיו של חיל הים לא נסתיימו עם
שוך היריות והשלמת הכיבוש הצבאי של האיזור.
אדרבא, לאחר הכיבוש עלתה חשיבותן וגדל ערכו
של הסיוע שהגישו לזרועות צה"ל האחרות.
הנחתות וכלי-השיט האחרים של חיל הים במיפרץ
אילת החלו מתארגנים בשיירות להובלת אספקה
מנמל-אילת דרומה, אל הכוחות בשדה. בדרכן חזרה
היו האוניות עמוסות שבויים מצריים, שפונו
מהשטח במהירות, בביטחון וביעילות, והועברו
למחנות השבויים בלב הארץ.
לאחר כיבוש דהב, ביום השלישי למסע, פתח
חיל הים קו אספקה בין אילת לבין עיירה זו, וכך
זכתה חטיבה 9 למנת דלק שאיפשרה לה להמשיך
בדרכה דרומה (אחרי שכלי הרכב שלה הגיעו "עד
טיפת הדלק האחרונה"). כמות הדלק החדשה
הספיקה בדיוק עד מבואות שארם-א-שייח',
שאליהם הגיעה החטיבה במוצאי יום א'.
בהגיעה לשארם-א-שייח', הסתערה החטיבה
בחסות החשיכה על העמדות המצריות המבוצרות
אך נאלצה לסגת אחרי שתי הסתערויות, שבהן
סבלו כוחותינו אבידות בהרוגים ופצועים.
בשלב זה נזעק לעזרת החטיבה חיל האוויר
הישראלי, שהחל להפציץ את העמדות המצריות
עם עלות השחר. נחתות חיל הים הצטרפו אף הן
לקרב, וברגע המכריע הביאו אל החוף טנקים,
שהועמסו עליהן באילת בשעות הלילה. בפעם
השלישית הסתערה החטיבה, כשהיא מסתייעת
בכוח טנקים רענן, והצליחה לכבוש את המוצב,
שהוחזק ע"י כאלף חיילים מצריים.
סיפר אחד מאנשי חיל הים שהשתתפו בפעולה
זו: "בחוף - סוללת תותחי שדה משלחת פגזים אל
שארם-א-שייח', שמעבר לגבעות הסמוכות. טייסת
של "מוסטנגים" חולפת ביעף, צוללת אל היעד
בזעקה, סובבת וזונקת אל-על, כשמאחוריה
צומחות פיטריות של עשן ורעמי התפוצצויות
מהדהדים בשרשרת. הנחתות קרבות אל החוף,
החרטום חורק וצונח בחבטה אל המים. משחיתי
הטנקים הצרפתיים, ה"אם-אקסים" זוחלים מבטן
הנחתת וגולשים, זקורי-תותח, אל המים ומשם -
אל החוף. מיד הם פורצים בתאוצה אל הכביש וכבר
הם זונקים מהגבעות אל המסגד הניצב בפיתחה של
שארם-א-שייח'. לזה ייקרא קפיצת דרך - שיט של
120 מייל במימי אויב, במשך יממה אחת, במקום
מסע של מאות קילומטרים במדבר, בתוך ארץ לא
נודעת".
בשלב מאוחר יותר נכבש האי יוטבת, הלא הוא
טיראן, השוכן בפיתחו של מיפרץ אילת. לולא
הנחתות שהובילו את חיל הרגלים למקום, לא
היתה יוצאת המשימה לפועל. בראש הכוח הפולש
צעד הקולונל המצרי, ששירת כמפקד מיפרץ-שלמה
(שארם-א-שייח'), ובא להודיע לחייליו על הכניעה.
אלא שהאי נמצא ריק, ועמדותיו היו נטושות. חיל
המצב הקטן של חיילים מצריים הספיק להימלט
ממש ברגע האחרון, בסירת מפרש, ומצא לו מקלט
בחוף הסעודי השכן שממול.
עד לכיבוש הישראלי חייבת היתה כל אונייה
הנכנסת למיפרץ להזדהות, לפי פקודות הקבע של
השלטונות הצבאיים המצריים, לפני מגדל התצפית
אשר בשארם-א-שייח'. אם היתה זו אונייה "לא
רצויה", היו כוחותיו של הרודן המצרי נאצר
מפגיזים אותה, בהמשך דרכה, מול ראס-נצראני,
שהוא הקטע הצר ביותר בכניסה למיפרץ אילת. לא
אחת, נפתחה שם אש על אוניות זרות.
באותה נקודה היו מוצבים שישה תותחים
מצריים: שניים של 6 אינטשים (152 מ"מ), בעלי
טווח ניכר מאוד, וארבעה של 3 אינטשים (76
מ"מ). כולם היו מצוידים במערכות חדישות של
בקרת אש. בשעת מנוסתם הצליחו התותחנים
המצריים לפוצץ את קניהם של התותחים הכבדים,
וכן לקחו עימם את נוקריהם של הכלים הקטנים
יותר ואת מכשירי הבקרה, אשר נמצאו לאחר
כיבוש מיפרץ שלמה.
עם מנוסתם של החיילים המצריים מטיראן ומראס-נצראני
הקיץ הקץ על המצור שהטילו המצרים על מיפרץ אילת
והובטח חופש השיט לאילת, נמלה הדרומי של מדינת ישראל.