זוכרת אני היטב אותו היום האחרון, כשבאת לחופשה קצרה הביתה, נשענת על שולחן הכתיבה, ידיך תומכות בו - ואתה עונה לשאלותיה של אמא הדואגת, כיצד משתתפים אתכם בעלי משפחה, אבות לילדים. ותשובתו של מנחמקה היתה מלאת תמיהה: "האינך חשה את המאורע הגדול העומד להתחולל - תקומת המדינה? הוא יתחולל רק אם ירוכזו כל הכוחות שבידינו". כן, קשה באמת היה אז באותה תקופה, פברואר 1948, לחוש זאת, כי אז שלטון הבריטים עדיין החזיק את הרסן בשתי ידיו - ואת ידינו אסר בנחושתים.
זוכרת אני, כיצד היה מנחמקה מקפיץ אותי עד לתקרת הבית באותן שעות חופשה קצרות, שאליהן שב הביתה, מתענין בלימודי, מסייר בחצר, להיודע מה נשמע שם - ומספר להורים, כיצד מצליח הוא לפעמים גם ללמוד, וכי הקשר שלו עם המכון להשכלה בכתב עדין הדוק, וזאת בכדי להפנות את תשומת הלב הכללית בבית מעניניו הוא לעניני דיומא, בכדי שלא יחקרוהו, היכן היה אמש ובאיזו התקפה השתתף; כל זה היה אפוף סודיות מוחלטת.
כזו היתה התקופה, בה חי מנחמקה שלנו; תקופה, בה הכל נעשה עדיין בסתר, כשהלב מצפה להרבה, שזכינו לו כולנו - אך לא מנחמקה ורבים מחבריו...
יהי זכרך ברוך!
אחותך חנה