לזכרך בננו
אבדת לנו, מנחם, אבדת ואינך.
בן שמונה עשרה היית כשנלקחת מאתנו, ואנו ליבנו דואב וכואב.
כואב, כאילו היום קרה הדבר. הנה אתה עומד מולנו מלוא קומתך, זקוף וחסון - וכתמיד: "אני הולך, תיכף אשוב, זקוקים לי שם".ככה גם אמרת בפעם האחרונה, ומאז - לא שבת... לעזור - וזה מה שהיה בראש דאגותיך, זה מה שעמד לכולנו אז, אך מי יכול היה להפליא בנאמנות ובחריצות כמוך?!
עוד משחר ילדותך ילד נבון ופקח הייתה, הכל היה נהיר לך. כבר בגיל שנתיים רצת לשדה ואמרת: "אני רוצה לעזור לאבא שלי", כבר אז ראינו את רגש האחריות הנטוע בך. בן 14 שנה נכנסת להגנה. שבת שבת היית יוצא עם חבריך להרים, משוטטים בשבילי הגליל ומתאמנים ולומדים להכיר את הארץ. בן שש עשרה וחצי היית, כשהתגייסת לחיל הנוטרים - משטרת הישובים העבריים. למרות המצב הקשה, שנמשך כמעט כל זמן המנדט וביחוד כשאף אחד לא ידע מה ילד יום, ידע מנחמקה שלנו לנצל את הזמן הפנוי לעבוד במשק שהיה מאד קשור אליו. בין אימון לאימון - ובין כל המשימות המיוחדות שקבל על עצמו - התקשר עם המכון להשכלה בכתב וקבל ברציפות חומר חימוד. אנו הוריו, תמיד זכרנו מה שאמר לנו מר ברליני, מנהל בית הספר, כי ילד כשרוני הוא מאד וחבל אם לא ימשים בלימודיו.
עדינות נפש היתה למופת בילדותך וכן בנעורייך. בכל הזמנים - ילד טוב היית להורייך, תמיד פנית אלינו בעדינות ויראת כבוד. וכך, מלא מרץ ורצון חיים, פגשה אותך החלטת עצרת או"ם ב 29 בנובמבר. באת בשמחה הביתה ואמרת: הכירו בקיום מדינתנו ועוד מעט תקום מדינה - מדינה יהודית. אבל לה לא זכית, ההרגשה נשארה נטועה בלבך בלבד...
באותו היום המחריד 24.2.48 בשעה ששלטון הבריטים היה עוד בעיצומו, הם הרשו לעצמם להחרים את המכונית המשורינת היחידה באזור, למען לא יוכלו בחורינו להגן על השירות, העוברות מחיפה לטבריה. אולם פעולה זו לא הרתיעה את בחורינו והם - בטנדר פתוח זינקו לדרך.
המטרה הצליחה - השירה הגיעה לטבריה בשלום, בחורינו חזרו כששנים מהם אינם אתם - ובינהם מנחמקה שלנו.
לא יכולים אנו להשלים עם כך, שרק קושי וסבל ידעת בחייך ולא זכית לטוב, שכולנו זוכים בו עתה במדינת ישראל - המדינה שלנו.
אמא ואבא