אלבום תמונות
עם עליית "חומה ומגדל" לעין גב הכרתי את משה. תפקיד התפקידים היה אז בארגונה וקיומה של השמירה המדוקדקת והיעילה בלילות בגבולותיה המרוחקים והמפותלים של הקבוצה הצעירה ואותה שמירה היתה אז הרת סכנות לבעליה, הערבים שבסביבה לא השלימו עם התנחלותנו במקום, זממו רעות נגדנו. משה היה אז הרוח-החיה בשטח השמירה, השתתפתי אתו יחד במלוי תפקיד קשה ואחראי זה ומהרגע הראשון הרכישני יחס של אמון ואהבה אליו - רושם בל ימחה עשה עלי בבטחונו, קור רוחו והתמצאותו המהירה בכל מקרה של צורך לראות אחרית מראש ולקדם פני הרע, לסכל עצת ערבים מתנקשים, - הרגשתי בו את כשרון המפקד, אתו ואחריו אפשר היה ללכת בבטחה ובעינים עצומות לכל מקום-סכנה.
ובמשך כל אחת-עשרה השנים שהכרתיו אחר כך, חזרתי ונוכחתי לדעת, כי אותו רושם ראשון לא הטעני, עמדתי יותר ויותר על המזיגה הנפלאה של שתי התכונות בנפשו, הנראות כשונות ומנוגדות ואילו באפיו היו משולבות ומלוכדות יחד - רוך חברי ותקיפות, קימוץ במלים ויציבות עקבית במעשים, פה ושם מעין חיספוס ואפילו דוקרנות "צברית" בתגובתו להתנהגותם של חברים, אולם תמיד כנות מלאה וברות לבב. "אחד בלב ואחד בפה" ומכל שכן עוד "אחד ביד" היו ממשה והלאה.
מלכתחילה לא היה בין "החברים הקלים" בקבוצה, ידע להטיח דברי ביקורת כנגד ה"צמרת" שבהנהלתנו, לא קיבל מרות מיד וללא אבחנה, היה מגלה נגעים ופגעים בחיי חברתנו שהיתה בראשית התהוותה והתגבשותה, אולם בקרוב נוכחנו כולנו לדעת, כי אין כמשה לאחריות והכרת-חובה, אין כמותו למילוי תפקיד באופן מדוקדק ואף מתוך ראות תועלתה של החברה כולה.
ומה גדול היה כוחו בשליטה עצמית בשעת-הצורך. הנה היה מעשה והוא נפצע בשעת זריעה ראשונה בשדה, בימי המאורעות, נפלט כדור מאקדוחו ויפגע ברגלו - בין החברים שסובבו אותו קמה בהלה קצת, אך הוא עצמו נשאר שקט כשהיה, חבש בעצמו את פצעו, ואך ביקש שבל יספרו על המקרה להינדה (אשתו) ולהוריו שבכנרת, שכב מספר ימים בחדר-החולים באמתלא של סתם-התקררות. רק עינה הבוחנת של אמו ידעה אחר כך, לגלות את הסיבה האמיתית ל"התקררותו", חור הכדור שבנעל מתחת למטתו היה לה לגביית עדות מגלה טמירין על כל מה שקרה.
בימי המאורעות באה כנופיה ערבית מהסביבה להתנקש בחיי נחמני מטבריה, שהיה מבקר תכופות אצלנו. בעלי המזימה היו מבחינים בנחמני, לפי האוטו הירוק שבו היה בא ויוצא. והנה התנפלו פעם על אוטו ירוק, כשטעות היתה בידם - הפעם ישב באוטו לא נחמני, אלא הקבלן לעבודות בנייה אצלנו. בפיקודו של משה יצאה מיד כיתה רדפה אחרי המתנפלים והבריחה אותם מעבר לגבול הסורי.
אגב, הוא היה עומד בפרץ כנגד הערבים לא בלבד ולא תמיד, אך, בחוזק יד. הוא ידע לצנן התחממות-יתר בינהם, גם בדברי הסבר משכנעים, - בדרך שלום. הוא ידע להתהלך כראוי עם הערבים, כי הוא ידע לא רק את לשונם, כי אם את רוחם ואפיים. הערבים, שבאו אתו במגע, למדו אף הם מהר להוקירו ולהתחשב בו כיאות.
לא איש העיון המופשט היה משה, כי אם איש המעשה. סיפרו לי, כי בשעה שביקר בקורס ההשתלמות לעניני-ההגנה בחניתא, היה אדיש לגבי ההרצאות העיוניות, אולם היה בין הראשונים למיצוי הצד המעשי שבתורת הקורס. כשהגיע הדבר להדגמת יריה קולעת, פירוקם והרכבתם של כלי-נשק למינהם וכו'. יכול היה להיות אף מורה למוריו.
יוסף רבר
עין גב.
מתוך הספר 'משה כהן - ט"ו תשרי תרע"ד - י"א אייר תש"ח' הוצאת עמק הירדן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח