סרן משה כהן ז"ל

אלבום תמונות

הגליל על הריו ועמקיו, על מרחביו ואגמיו, על חנו וקדרותו, שלוותו והסכנות הצפונות בו הטביע חותמו על יושביו וברא טיפוס אדם יהודי חדש, עובד-אדמה שלו ונועז, המוציא לחמו מן הארץ ביגיע כפיו ונוטר את פרי עמלו בנשקו בפני מחבלים.
בגליל זה ובאווירה זו נולד, גדל והתחנך דור בני הגליל, דור גא, אמיץ ואוהב עבודה, בן חורין, ישר ונאמן, עצור וסגור במקצת, אולם ער למתרחש בעולמו.
משה כהן איש כינרת-המושבה, התברך במזיגה מופלאה של סגולות אלה. דמותו היוותה ומהווה דוגמא ומופת לדור עלומים זה, דור בני הגליל.
מאז היה לאיש ועד יומו האחרון היה נאמן לדרכו - ונוסף על עבודתו המפרכת במשקו, היה נענה ללא סייג לתפקידי המגן ולעולם לא ידע הפוגה.
נחרט בזכרוני אחד ממעשיו אשר בפשטותו ובחינו משקף הוא את דמותו של משה. בקיץ 1941 זמן קצר לאחר השתתפות פלוגה א' פלמ"ח (משה כיהן בה כסמ"פ) בפלישה לסוריה, יצאה הפלוגה למסע אימונים ממושך בגליל המרכזי, אשר היה מאוכלס בשעתו ערבים בלבד, ומרביתם עוינים לנו. (אגב, מסעות אלה מילאו תפקיד רב בעיצוב דמותו וכשרו של הנוער ושימשו אמצעי הכנה והכרה בשטחים, שטחי החזית בעתיד הקרוב, זה שהביא בעקבותיו את הנצחון) בראש השדרה הארוכה נע משה אשר הכיר את מסתורי הגליל. לאחר מספר ימי מסע מייגעים, כשהפלוגה עשתה דרכה לאיטה על שיפולי אחד ההרים, נעצרה לפתע. משה שהלך בחוד, שח לארץ ונראה כעושה במלאכה חשובה. סקרנות הפלוגה גברה על עייפותה וכל אנשיה הקיפוהו לראות פשר עיסוקו. משה הזדקף ובידיו השריריות והאיתנות מונפת מחרשה ערבית, שנתגלתה לו כשהיא נעוצה עמוק באדמה, עקרה ממקומה והעמיסה על כתפיו החסונות נוסף על ילקוטו הכבד ונשקו ה"טרדני" המוסתר מתחת לבגדיו (ימי מחתרת היו הימים). המשיך לצעוד כבראשונה, כאילו לא נוסף דבר על עמסו. שידולי אנשיו לחלק אתו את המעמסה הושבו ריקם. שכן לא גרס משה זכויות מיוחדות למפקדים (ידע על חובות מיוחדות) משה הוסיף לנוע בראש השדרה כשעל כתפו מתנוססת המחרשה עד שהביאה בשלום למשקו.
מקרה פשוט זה משקף את אישיותו של משה. משה בראש היחידה מוביל, נשקו מוצנע כיאה לאיש מחתרת עניו, עומס על גבו את מטענו, מאמן עצמו ואנשיו לקראת מערכה ודאית וגורלית, ובאותה שעה מושרש בקרקע - ומחרשה מיושנת שיכולה להועיל כלשהו, מובלת למשק כסמל מזיגת היצירה והלחימה.
בדרך המיוחדת לו ידע לבצע בעת ובעונה אחת את כל המוטל עליו בהגנה מחוץ למשק (עד לערבות הנגב, הגיע לקדם את פניו של רומל) מזה וטיפוח המשק החקלאי מזה וללא כל סתירה בין אלה השניים. היות מפקד תקיף אולם חבר נאמן ואהוב על אנשיו ומפקדיו וסגולותיו אלה לא בלבד שלא היו אצלו מנוגדות זו לזו אלא אף משלימות זו את זו להפליא.
כולנו ידענו - כשמשה יוצא למבצע, יעשו הוא ואנשיו את כל האפשרי והדרוש וברוב המקרים ישובו מנצחים, באשר ידיעת-הארץ וידיעת-האדם, ידיעת-מקצועות ותבונות-חיים, אומץ וזהירות העזה ותחבולה וידיעת האויב שימשו יסודות במנהיגותו הצבאית-חברתית של משה. סגולות יקר אלה העמידוהו תמיד בראש עד ליום בו נתן את היקר שיכול איש עבודה והגנה, אוהב חיים ושלום לתת.
בשנת מלחמה גורלית זו השקיע את מרבית זמנו ומרצו להגנת הגליל התחתון ובקעות כנרות. וכרגיל עמד בגזרות החמורות ביותר של החזית. עם פלישת הלגיון ולאחר מכן פלישת כוחות סוריה לעבר קבוצת גשר, עין גב, צמח, הדגניות וכנרת התייצב בראש המגינים. בידעו שהנשק אשר ברשות אנשיו דל משיוכל להכריע את שריוני האויב, נקט בעוז-רוח, בדרכי לחימה פלמ"חיות נועזות הפעיל בראש ובראשונה את רוח-אדם, שהאמין בה וסייע להכרעת המערכה לטובתנו.
ומשה המפקד -כתמיד דוגמא אישית. מופת ההעזה וההקרבה. מנהיג את אנשיו בקרב ובידיו ממש מפיל חללים בין האויבים.
סמוך לנצחון כוחות ההגנה בבקעת-כנרות נפל, צעד בראש, לחם בראש ונפל בראש. נאמן לחינוכו הפלמ"חי הידוע "ראשונים תמיד אנחנו" אכן, נאמן לדרכו היה האיש המפקד והרע משה כהן ז"ל.

יגאל אלון

מתוך הספר 'משה כהן - ט"ו תשרי תרע"ד - י"א אייר תש"ח' הוצאת עמק הירדן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.