רב"ט חיים גפן קונפיטין ז"ל

חיים נולד ב-18 ביוני 1928, בביה"ח בעין-חרוד. בקטנותו היה ילד חברותי, השתתף בכל המשחקים, בגן הילדים גילה כשרונות והיה מדקלם באופן חפשי. בהצגות, בעת מסיבות בחדר-האוכל הישן הופיע פעם כמלח, פעם אחרת כסנדלר ומילא את תפקידו בהתלהבות. בגן קראו לו חבריו "החצרן" - כי היה הולך למחסן להביא את כל האספקה. הוא היה קפדני מאוד ביחס לתלבשתו, לא סבל טלאי על בגדיו או בגד שלא לפי מידתו - כבר משנותיו הראשונות. על רקע זה הגיע לידי התנגשות עם המטפלות בגן, שכתוצאה ממנה הפסיק את עבודת ה"חצרנות" שלו לזמן מה. הוא כבש לעצמו יחס של הבנה לתכונתו זו. כן היה מקפיד תמיד על הטעם הנאה בחדר ההורים ושמח מאוד שהיה מרוהט יפה ולא עזוב, שהיו בו וילאות וכו'.
מקטנותו ידע יפה להלוך עם בהמה, לרתמה ולרכוב עליה. עוד הוא זאטוט, כשרכב בראש התהלוכה אל הבימה לחגיגת 1 במאי ונראה אז הדור במראהו. בדיוק בגיל שש נכנס לבית-הספר, מעולם לא הזדקק לעזרה בשיעוריו וגמר את י"ב הכיתות בסדר; בנגרות היתה מלאכתו נקיה ויפה. בתעודה רשם לו מיכאלי המנוח: "עובד בהתלהבות ועושה חיל". בכיתה ד' הכין כוננית יפה, העומדת בחדרנו עד היום. בגינת בית-הספר עבד זמן רב בהצלחה. היה מקבל ערוגות לנסיון וממלא את העבודה באחריות. אח"כ עבד בשיפורים של חצר בית-הספר. רעיון משק הבית של חברת הילדים כבש אותו, התמסר לו בכל לבו ומסר מזמנו: נסע לתל-עמל להשיג בעלי-חי, הדגיר אוזים, הקים לולים ודירים להם ושקד על שיפור פינת החי ונקיונה. עבודה זו התאימה יפה לרבות מתכונותיו והוא הוסיף לדאוג למשק הילדים גם לאחר עברו לעבודה מלאה כחבר. כל פעם שאירעה חבלה ב"משק-הבית", היה טורח ומגלה את עקבות המחבלים ולא נח עד שהיה משיג את התמורה. בכל העבודות האלה היה דייקן מאוד ומסודר.
במשך שנות לימודו בבית-הספר, כמעט שלא החסיר שיעורים. חיים לא ידע מחלה. רק בחצבת חלה ובאותו פרק זמן שכב, כשפניו אל הקיר ואי-אפשר היה להציל הגה מפיו - הוא סלד מרחמים. לחיים לא היו בעיות מיוחדות בחייו. שתיקתו נראתה לנו טבעית (גם אביו אינו מרבה לדבר), לא היו לו אכזבות קשות, מלבד אי-אלו תקלות שאירעו לו ביחסי העבודה במשק. אמנם נראו בו מעצורים: הוא לא למד את מלאכת השחיה יחד עם כולם ועל הפיגור הזה לא יכול היה להתגבר גם במשך השנים הבאות (נסעתי אתו במיוחד לתל-עמל אך ללא הועיל), אותו דבר היה עם הריקוד. אך השתתף בכל פעולות הספורט בבית. עד גיל 17, היה נוסע עם הקבוצה המתחרה בכדורסל, עבד במסירות בהכנת המגרש, הקדיש שבתות למטרה זו ולא חסך מזמנו ומעמלו - לענין. גם לתזמורת כלי הנשיפה שלנו היה מסור, פעיל בה ומשתתף בכל הופעותיה, כמעט עד התגייסותו. בחגיגת העומר האחרונה ניגן והשתתף בהופעתה. צריך לציין שבכל הפעולות החברתיות האלה לא היה חיים מן הוותרנים. בתזמורת, סלד משגיאות בביצוע הנגינה, והתערב בכל מקרה כזה. בהיותו סדרן העבודה בחברת הילדים, היה נוהג בתקיפות ואירעו מקרי התנגשויות בלתי נעימים עם הורי הילדים. בשעתו דיברתי על לבה, שיעזוב את סידור העבודה, אולם היה טוען: כל תפקיד מחייב, אף אם כרוך במכשולים.
הרבה שנים ישן חיים בחדר ההורים. הוא היה מסודר ועזר בכל. גילה יחס למשפחה וידע להביעו בדאגתו לה ובטירחה למענה, אך אף פעם לא במלים. בהיותי בהריון וחיים כבר נער גדול, חששתי שמא לא יהיה הדבר לרוחו, אך הוא הפתיעני ביחסו הענוג. לפני הפסח היה הדבר. חיים בא לחדרנו לאחר העבודה ומיד ניגש בהתעוררות לסידורו היסודי: ניקה את החלונות, שיפשף ורחץ את הארון, ציחצח את הכל. בלט הדבר, כי למען אמא הטירחה הטובה הזאת, לכבודה. ושוב כעבור שנים וחיים בגמר בית-הספר, אני הייתי בחדשים האחרונים של ההריון והחלטתי לבקר חברה בגילי בעין-חרוד, לאחר לידתה. חיים הציע כי ילך אתי לביקור זה. הוא נשא את העוגה בפרהסיה, כמפגין את כבוד האמהות. אחר כך היה מבקר בבית התינוקות, כל רגע פנוי מקדיש להתראות עם אחיו החדש, ובמכתביו מזמן התגייסותו מתענין בו הרבה. בעודו נער, דאג חיים להשתלמותו הרוחנית. בדרך של מאמץ עצמי שקד על חינוכו המוסיקלי, הרבה להאזין לנגינה, קרא בספרות מוסיקלית והיתה לו אבחנה של טעם והבנה. קראנו אז הרבה יחדיו, ובין היתר שוחחנו על "אניטה וסלויה" לרומן רולן. התווכחנו הרבה, אך ברוב הענינים היינו בדעה אחת. לדבר שנראה חשוב בעיניו, ידע להתמסר ללא ליאות. בעבדו בפלחה, עם הגיע הטרקטור החדש שעל גלגלי גומי, נשא את לבו אליו והקדיש את כל הפסקותיו ואת כל ימי מנוחתו לאימון במכונה זו.
הפגישה עם הנערה חוללה בו מבוכה רבה והשפיעה על כל חוג עניניו, על העבודה, על עיסוקו בחברה, בספורט ובתזמורת. והנה באו המאורעות. קשה היה לו להתרחק ממנה כדי לצאת אל המערכה, אבל הוא עמד על כך, שיורשה לו למלא את הצו. "רציתי לבנות לי בית - אמר - אבל זהו צו ואף אחד במקומי לא צריך ללכת. בל תעיזו לבקש דחיות - אני אלך!". ב-1 בפברואר 1948 התגייס לפלמ"ח. את ראשית אימוניו קיבל בגבעת-חיים, אך כבר לאחר שבוע נשלח עם הפלוגה הראשונה להבטחת הנמל בחיפה. לקח חלק בפעולות העונשין בבלאד-א-שיח', לאחר הרצח בבתי הזיקוק. בנמל השתתף בהבטחה על הסירות, ולא סירב ללכת לפעולה זו, אם כי לא ידע לשחות. "התידדתי עם הערבים ואני יודע לשוחח אתם!" - היה אומר בתקופת שירותו בנמל, אחר כך השתתף בקורס למ"כ במענית ולקח חלק בהדיפת התקפות הערבים באיזור ההוא. גם בקקון היה. ב-17 באפריל ליווה את השיירה הגדולה לירושלים, הוא ארח עם ה"פורצים" לדרך ההוד והאימים. באותם החדשים היה חיים בתפקיד של מ"כ ולעתים בתפקיד, של מ"מ. בכל השלבים של המערכה על ירושלים ובסביבתה: בשיירות, במישלטים, קטמון, הר-ציון, בפריצה לעיר העתיקה ובהבטחתה. מגיע לו לחיים, שתסופר עלילת פעולות אלו, שנעשו במסירות של הקרבה מתמדת. מעטים ביותר נשארו בחיים מבין חבריו לנשק ונראה שממחלקתו אף לא אחד...
בהתרגשות שלא ידעה גבול, סיפרו הנהגים שלנו, אשר נתקעו בירושלים עם השיירה האחרונה וירדו הביתה עם בוא ההפוגה, על יחסו של חיים אליהם בימי המצור. זכר אותם ודאג להם. בין קרב לקרב היה מופיע אצלם במלון, מביא להם סיגריות ומעודדם. ותמיד בא בחברה, אכן אהבוהו החבריא ב"פורצים". והנה בא גם חיים הביתה, מאש הבלהות. בריא כולו, לא נפצע אפילו, אבל מדוכא עד היסוד, מעורער. "אל תזכירו לי את המלחמה, אני בבית, אני רוצה להרגיש את הבית. את יודעת אמא, מה זה - נשארתי יחידי?!". ואף על פי כן לא הרפו ממנו הזוועות, הוא סיפר ובלי הפוגה - תוך מרירות על גורמים שונים, אך בהערצה קדושה על חברים ומפקדים. חיים ביקש משענת לנפשו הנסערת שתירגע. הנערה היתה בגדוד 13. חיים החליט לעבור לגדודה. - דיברתי על לבו שיישאר עם ה"פורצים", גם אבא הפציר בו: "באת בריא, למה לך להחליף את הגדוד?". וכאשר לא הועילו השידולים, ביקשתי לפנות לחוש האחריות והכבוד הטבוע בחיים בענין הגדול והטחתי על הסדרים: "איזה מין צבא זה, עוברים בו לפי שרירות-הלב, מגדוד לגדוד?". חיים נסע והביא בגאוה את תעודת השחרור מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "ראי אמא, אינני עריק".
שבועיים לפני האסון היה הדבר: חיים התישב על הרצפה, רק שנינו היינו בחדר. הוא הרגיש בקשר הטוב ואמר לגול את האבן שהכבידה על לבו. הוא הפליג במרי שיחו. "אל בכובד ראש כזה - אמרתי לו - הדברים נשכחים. יותר קלות בחיים. לא עומדת לפניך שאלת התכלית בחיים, כמו שהיה אצלנו בני הגלות!". האמון היה מלא. חיים החל שואל על עברו, על ילדותו. שטפה שיחת-רעים, חיים הוסיף לשאול בלהיטות, על פגישתי עם קונפיטין, על ה"חוג" שלנו בעיירה, השיח על מוסיקה והיה מאושש ומעודד. ייתכן, אילו היה אחרי זה בבית והיה מתישב אצלי כמו באותו היום הטוב - הייתי מצילה אותו. התעופף מבין ידי, חיים. כעבור שבוע ימים השתתף בנשף הגדוד בכפר-ילדים. רינה שוחחה אתו, יאושו היה גובר. ב-7 באוגוסט, בשעת הבוקר, בנצרת קרה האסון.
מה קרה ואיך? - תעלומה איומה היא. בחוץ עמד המשוריין, שהוא קיבלו בגדודו החדש. רבות התכניות שהכינן ליום שבת זה, עשה את כל ההכנות לביקור אצל המשפחה בחיפה, שום נשק לא נמצא על ידו - אך חיים לא היה עוד.
בט"ו בשבט נתקבל "עץ" מצבא ההגנה לישראל: "לזכר חיים גפן (קונפיטין) - על שנפל חלל במלחמת ישראל לעצמאותו". -

אמא


מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח