הוא היה ילד ער ובמידה שהתבגר נעשה רציני יותר וסדור. אבל את הקמת המדינה קיבל בהתלהבות יוצאת מהכלל.
זכרוני בקורו הראשון, בשובו מבי"ס כדורי אחרי הכרזת הקמת המדינה. אך נכנס הביתה טפח לי על שכמי ואמר: אבא, כבר יש לנו מדינה! וכשראה כי ענן כיסה את פני, כי ידעתי מה שעוד עומד לפנינו, השתתק ואחרי רגע הוסיף: אין דבר אבא, אל דאגה, יהיה טוב... התכונן למערכה בכל הרצינות המיוחדת לו, וכל דאגתו היתה, שלא נתנו לו מהמוסד להתגייס לצבא. המערכה הקשה השפיעה עליו עד מאד. בכאב רב היה מספר על חבר או מכר שנפל בקרבות.
בכל ביקור בבית היה רץ לבית החולים לבקר חבר שנפצע. אהב את חבריו בלי גבול ובהערצה מרובה דיבר על בן מבני המושב שנפצע פצעים קשים. גדול מאד היה צערו כאשר הגיעה הידיעה על נפילת חברו, אריה בן הלל, שהיה אהוב עליו ביותר.
בכל פעם שהיה מבקר ביקור קצר בבית, לא פסקה מלבו הדאגה, שמא יתקיפו את ביה"ס כדורי והוא לא יהיה שם, כי יש לו תפקיד אחראי בהגנת המקום. כשבוע לפני נפילתו קיבלנו מכתב ממנו, כי סוף סוף הצליח להתגייס וגם הספיק להישבע יחד עם כל החיילים, פעם שאלתיו: איך אתה יכול להיות חייל ברגל הפגומה שלך? ואם יהיה צורך לסגת - מה תעשה?
התשובה היתה: אסור לנו לסגת.
כשביקרנו את סג'רה יחד עם כל ההורים השכולים, הובילו אותנו למקום ששם התנהלו הקרבות. הדרך היתה קשה מאד. טיפסנו על הרים וסלעים. שאל אותי חבר המושב שהלך אתנו (שאלה שאני עצמי שאלתיה בלבי בלכתי בדרך זו) איך יכול היה שלומיק ברגל שלו, לטפס בדרך זו? וכשהגענו למשלט על פסגת ההר שמעתי בחור אחד אומר לחברו: - התראה? פה נפל שלמה גורביץ. ומפי מפקדו שהיה במקום, נודע לי שהוא נשאר האחרון במקומו והמקלע בידו לחפות על הנסיגה, הוא עצמו לא נסוג.
א ב א
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.