ד"ר דויד (רופא ילדים, מהציונים המעטים בהונגריה, נשיא הקהילה במערב בודפשט) ויוכבד-מינה (סופרת נודעת בעיתוני וינה בימים ההם). נולד ב-9.7.1914 בבודפשט. ב-1922 עלה ארצה עם הוריו ואחיותיו, נדד עמהם במקומות העבודה של אביו (בצפונה של העיר העתיקה בירושלים, בבתי-חולים של "הדסה" בצפת, חיפה ותל-אביב) ולמד במכינה של בית-הספר הריאלי בחיפה ובבית-הספר הדתי "תחכמוני" בתל-אביב. לא היה שקדן, אך הידע דבק בו, כאילו מאליו. ליום בר-המצוה שלו קיבל מאת ידיד המשפחה ח.נ. ביאליק ספר תנ"ך עם הקדשה בכתב-ידו וספר זה לא מש מידו שנים רבות.
הוא אהב את המולדת, "כמו צבר מלידה ולמעלה מזה". הרבה לטייל בארץ, כדי להכיר אותה ולספוג אל נפשו את מראותיה ומנהגי יושביה. הוא החליט להקדיש עצמו להחייאתה ולבנייתה בעמלו ובזיעת אפו. על כן, לאחר סיימו את בית-הספר העממי הלך ללמוד חקלאות במקוה-ישראל. שם הצטרף , בהיותו בן 15, למייסדי קו "השומר הצעיר" ולגרעין ההגשמה שלו. לאחר סיום הלימודים, היה מבוניו ומנושאי דגלו של "קיבוץ השומר הצעיר הארצישראלי הראשון". בטרם העליה לקרקע עסקו החברים בכיבוש העבודה. במסגרת זו עבד, בפרדסי חפצי-בה שליד חדרה ובהיותו תמיר וחסון, עמד בתחרות עם הפועלים הערביים בקטיף ובסבלות. כשחנה הגרעין על "הכביש התורכי" מצפון לרמת-גן, עבד בפרדסים, בעגלונות, בתעשית בלוקים ובמטבח של הקבוצה. יחד עם זאת, היה פעיל-תרבות יוזם ויוצר והשתתף בעיצוב דמות החברה הקיבוצית. בהתמדה ובתקיפות דחף את חבריו להתיישבות והתקשרות הקיבוץ לכברת-אדמה קבועה. במסגרת זו, אף הציע לעלות לאדמת מחניים העזובה. כשנועד קיבוצו להתנחל במערב עמק בית-שאן, נשלח לשם עם הראשונים ועבד בחפירת התעלה מבית-אלפא וחפירת הבורות לעמודי החשמל והפליא בתפוקתו הרבה. לבסוף יסד עם חבריו את משק תל-עמל (ניר-דויד). כאן נתגלה גם כשרונו הטכני לעבודה וטיפול במכשור הטכני והרבה לחרוש בטרקטור את אדמות עמק בית-שאן. הוא העלה במשק כל עבודה- אם זה ברפת, בשדה בבור הזבל או בשירותים, לדרגת חשיבות מירבית. בהשפעתו המחנכת, הרגיל את החברים למסירות ולסדר אף בעניני יום-יום פעוטים. בכלל נשתרשה בתל-עמל האמונה כי דבר שעמנואל נטל על עצמו בודאי יהיה מושלם. הוא הפנים את דרישות החיים הקיבוציים והעלה אותם לראש סולם עדיפיותיו ומעל כל נטיותיו האישיות. הוא חיבב את הילדים ונתחבב עליהם ואף הוסיף לקהלם הקטן את בתו ובנו. מתחת לקליפתו הנוקשה נתגלה לחבריו כאיש-רעים ובעל הומור. איש תרבות ומשכיל, עורך עלון הקיבוץ ומרצה בשיעורי תנ"ך באהבה ובידיעה. מכבד-הורים למופת, עוזר לחברים בהתגברות על בעיותיהם וקשייהם בעבודה.
הוא ידע את שפת הערבים ומנהגיהם, והם הכירוהו וכיבדוהו וקראו לו "שייך טאויל". נשא ונתן אתם בכל הקשור ליחסי השכנות ביניהם. הוא זה שקיבל מידם את קרקעות בית שאן, שרכשה הקרן הקיימת לישראל ואף שימש כשומר השדות שעבודו.
הדריך את המתנחלים בדרכי המגע עם הערבים ובשמירה על גבולות הקרקעות והזכויות. הנהיג זהירות קפדנית ועם זה - שמירה תקיפה על הרכוש והכבוד היהודי. הוא פיקד על פעולת הסרוס של צעיר מהעיר בית שאן, שאנס את אחת מבנות משקי העמק. לאחר אחת התקריות בשדות, נכלא ע"י הבריטים, נשפט על רצח ונידון למוות בתלייה. הוא שוחרר ע"י עו"ד ההגנה, שבערעור, הצליח להוכיח את חפותו.
כשם שהיה מסור לעבודה ולחברה, כך נתגלתה מסירותו לשירות המולדת. בשנת 1932 הצטרף ל"הגנה". בתקופת המאורעות,שנת 1936, התגייס מטעמה לנוטרות והיה שומר השדות בעמק בית-שאן ואחראי אזורי לבטחון מפעל התישבות של "חומה ומגדל". סיים קורס מ"כים וקורס מ"מים והדריך ביחידות ההגנה. בשנת 1947 התנדב לפלמ"ח והדריך בקורס המ"כים הארצי בדליה. בפברואר 1948, נתבקש ע"י אברהם יפה להצטרף לגדודו, גדוד 13 בגולני.בתחילה שרת כמ"פ ולאחר מכן כסגן מפקד הגדוד והגיע לדרגת סרן. גם בצה"ל נתגלו תכונותיו העיקריות: אומץ יסודיות, יוזמה סדר ונקיון למופת. דאגה לאנשים, עידוד נחשלים, עזרה לחלשים, בניין המוראל, רוח הלחימה ורצון החיים. בראש פלוגתו השתתף בכיבוש כאוכב אל הוא, זרעין, מזר ונצרת. בקרב על ג'נין, נשאר בצנדלה, לחפות על נסיגתה של הפלוגה שנתקעה במוקבילה. רק לאחר שפלוגה זו ניצלה, נסוג גם הוא.
בסוף 1948 עמד להשתחרר ולחזור לביתו בשל גילו ומצבו המשפחתי. הוטל עליו לבחון את סיכויי עתידו החקלאי של הנגב המערבי והוא החל משוטט במרחביו. אלא שאז פרצו הקרבות האחרונים לשחרור הנגב והוא נקרא לפקד על גדוד 13 ולעמוד בראשו, במבצע הטעיה קשה, שחסם את אפשרות יציאת המצרים מרצועת עזה, ע"י חסימת צירי הכביש והרכבת בקרבת רפיח. המצרים התפתו וריכזו מאמץ אדיר לחיסול האיום ותקפו את הגדוד בתותחים, ברכב משוריין ובלהביורים. אז הרעימה קריאתו של ברשי על כל המרחב: "גדוד גדעון לא נסוג!" ואמנם נמשכה הלחימה בכל עוזה. משאזלה התחמושת והתגבורת נתקעה, נתנה פקודת הנסיגה. שוב ברשי מחפה על הנסיגה עם האחרונים. הוא נסוג ונושא עימו פצוע על כתפו. כאן השיגו הפגז והוא נפל בבוקר יום ה- 23.12.48.
הובא לקבורה בתל-עמל ביום 13.1.1949.
לזכרו הוציא הקיבוץ את החוברת "עמנואל ברשי איש תל-עמל".