קשה להאמין למציאות המרה, כי אכן איננו בין החיים
אני זוכר אותו מלא חיים וכח רצון ללמודים ועבודה. יחד חונכנו בתנועת הנוער העובד ויחד יצאנו להכשרה. עוד זכור לי אותו יום, יום מר, בו קבל את הידיעה, שאביו ז"ל איננו בין החיים וצריך היה לחזור הביתה. בעזבו אותנו חשב, שאולי עוד יחזור להכשרה, במחשבה זו חזר לעיר. בעיר היה צריך לעזור לאמא בחנות ובבית. ביום עבד ובערב למד. קשה היתה העבודה, אבל ידע שמוטלת עליו החובה לפרנס את אמו ואחותו הקטנה.
כך עברו עליו החיים בעיר, עד שפרצו המאורעות בארץ. עם פרוץ המאורעות יצא בין הראשונים להגן על גבולות תל-אביב.
והנה, באחד הימים, הגיעה אליו ידיעה על חברי הכשרתו, שנפלו בקרב, והחליט לחזור אלינו. הוא חזר אלינו יומיים לפמי ירידתנו לנגב. בנגב, יצאנו לכמה פעולות וסיורים מאחורי קוי האויב, ובאחת מפעולות הסיור ליד בית-חנון , נפל.
יכול היה להינצל, אבל לא רצה לעזוב את חבריו. נפצע ביד, וקבל פקודה לסגת, אבל את הפקודה לא מילא ונשאר לטפל בחברו הפצוע.
ואז קרה המקרה המר. פגע בו כדור מרצחים בראש ונפל שותת דם. חבריו יזכרו אותו לנצח, בין שאר קדושי האומה.
ת.נ.צ.ב.ה
המתאבל עליו, חברו להכשרה
ומפקדו נ.מ