לעתים קרובות אני באה אל קברו של בני, אוצרי. מחשבותי מתערבות שם בדמעותי המרות...
רואה אני אותו, כאז, ילד בן עשר, חדשים מספר לאחר שהגענו לארץ, משדחינו בתוקף הצעה לעבור לחו"ל, שם כחו לנו תנאים טובים.
- אבא ואמא, אתם שניכם יכולים לנסוע לחו"ל אם רצונכם בכך. השאירו את דינה ואותי בקבוץ. כאן בישראל - ביתי. כאן אוכל להיות אפילו כמו בן-גוריון. בחו"ל נהיה תמיד יהודים מלוכלכים.
כבר אז בערה בו אהבת המולדת. וכה חזקה היתה! הוא הדביקנו באהבה זו, ובזכותו, למענו ולמען אחותו - נשארנו בישראל.
הוא בן שתים-עשרה. לבוש חולצה לבנה ומכנסיים כהות, בדרכו לבית-הכנסת. כל כך יפה היה. ואיזו גאווה בעיניו של האב בהיות חיים לבר-מצווה. ואשרו... כל כך יפה חיו השניים.
ויקטור העריץ את דינה. גאה היה בהתנהגותה הנאה ובשמה הטוב. באחת מחופשותיו, אמר לי: "צריך לתת לדינה כל שהיא מבקשת, היא נערה צעירה, היא צריכה להיות לבושה יפה. אני - אני חייל. אין לי צורך בשום דבר."
ובזמן השרות הצבאי, לאחר שלא ראה אותה זמן רב, באיזו תשומת לב עקב אחר תנועותיה והאזין לספוריה. כמה גדול היה אשרו כשפגש אותה.
הוא אהב אותנו, כבד אותנו. בחופשותיו השקיט את דאגותינו, אמץ את לב אביו בתארו עתיד נפלא.
זוכרת אני את חופשתו האחרונה. הבחין כי פני רעות, חש בדכאוני. בחיוך יצא את הבית ואמר: "אני הולך לקנות אגרת-פיס. אם נזכה - תסעי לחופשה באוסטרליה". בין חפציו שהובאו לי אחרי מותו, מצאתי אגרת פייס...
כל-כך בטוח בעצמו היה והקרין עלינו מבטחונו זה במילה טובה, בספור, נהג לשעשע אותנו בחיקויי מבטאים שונים. מרומנית, צרפתית והונגרית, עד הערבית המרוקאית...
מעולם לא שכב לישון בלי "נשיקה מאמא, זה הגמול הנהדר שלי"...
ויקטור נכן בידיים זריזות. כל פגם בבית - תקן מיד בהצלחה. בחופשות מלא את הבית ידידים וחברים. שכנינו נוהגים היו לאמור: "כשהוא בבית, כל צה"ל אצלכם".
היתה בו אהבה עמוקה לחבריו. כשנפגע, בקש שיטפלו קודם בפצועים האחרים, על אף שהיה פצוע קשה מאוד.
בשיחתו האחרונה אתנו, לאחר שהתעניין בשלומנו, שאל לשלומם של חבריו, אבי וטובי. ואם הוריו המאמצים בפרוד אהב. את כולם אהב.
אני זוכרת שחזר מהמלחמה, הרים אותי וקרא: "אני חי, אני חי!". אחר כך נפל על הכסא, ופרץ בבכי: "המפקדים שלי נפלו לידי, לא יכולתי לעשות דבר. לא אלי כוונו הכדורים". אחר כך נכנס להתרחץ ושלא כדרכו נכנס לחדר השינה וכשהטלית על כתפו הניח תפילין וקרא תהילים...
ואנו, אנו הודינו לאלוהים שנתן לנו נצחון, ושמר על חייו. כשתמונה זו לנגד עיני, חשתי עצמי האם המאושרת ביותר עלי אדמות.
במכתב שכתב לי, ליום הולדתי, הבטיח: "אני מבטיח לך, אמא, שתהיי גאה בי!" אך באיזה מחיר!
בחופשתו האחרונה אמר לי: "אמא, אם אפול, אני לא ארגיש דבר. אבל לכם, יהיה קשה מאוד".
לאחרונה בקרתי הורים שבנם נפל. זה אכזרי, זה קורע לב.
כן, אוצרי, זה אכזרי וקורע לב שאינך לי יותר. ומגן העדן המבורך, שם אתה נמצא, התפלל לאלוהים שייתן לנו את השלום, שאנו כה רוצים.
אמא