וכותב משה, חניכו וחברו לנשק: "היתה זו שעת ההכרעה בקרב על הדגניות. פגזי האוייב ואש הטנקים מציפים את חצר המשק בדגניה ב'. 'ד"ר היכן להניח את הפצועים?' לקול קריאה התרוממתי במקלט הפצועים. היה זה 'ג'ינג'י' שנכנס למקלט ועל שכמו אדם שותת דם ועטוף בשמיכה. ושוב פעם יצא הלוך וחזור כשעל גבו פצוע אחר פצוע, מבלי כל פחד, ממקומות שאיש לא העז לגשת, בגלל אש האוייב הקטלנית וחוסר כל תעלות. אכן היה זה מבחן דמים שנצרפנו בו ובקבוצת גשר. ישראל, למרות גילו הצעיר, ידע להתעלות למדרגת מפקד שהיינו מוכנים לסמוך עליו בכל. והנה, אף ישראל שידע להתהלך בקומה זקופה בין כדורי האוייב השורקים במשלטים מעל לגשר, שיצא בשלום מדגניה ב', בהוציאו פצועים כשאש האוייב מכסה כל טפח, גם הוא נפל חלל, וכדרכו תמיד ראשון לפעולה ולסכנה.
כל כך לא הגיוני הוא, שישראל הער והתוסס איננו. הן היינו מוכנים לסמוך עליו בעיניים עצומות, כי ידענו. אם 'גינג'י' שם, הכל יהיה בסדר. בכל פינה במשק ובשדה, נזכרים אנו בך ישראל, הסלעים שעקרת, השדות שחרשת, כנף הקומביין הנושא את שמך - קפטן ג'ון שפירא, או שמך הנישא בפי הילדים שכה אהבת. והנה נעקרת מאתנו ואתה כה רך בשנים וכה גדול כחבר וכאדם".