אל"ם אברהם חידו ז"ל

הנה גם אתה, ח י ד ו, בא לכאן, לשכון מנוחת עולמים בחלקת הקרבן שלנו בבית-הקרבות, יחד עם כל חברינו ובנינו אשר נתנו נפשם במלחמות למען יחיה העם. כולנו כאן, עם ישראל עם בני משפחתך, תמר, האחיות הגדולות לבית חידו אשר גידלו אותך הנער ועלו עימך אל הארץ הזאת, וסוככו עליך עד שבגרת והיית לאיש. כאן, האחים הקטנים שאתה דאגת להם וגם הם היו ובגרו לאנשים, ואתה תפארת משפחתך, בית חידו.
עמנו כאן בני עיר נעוריך מגדל העמק החוברים עמנו לבכי ולצער על החיים שהיו להם למקור גאווה ותמו. הצער והאבל פרצו אל שבילי ביתנו, בא בחדרינו, הכה בליבותניו, עת הביאו אלינו בשעה של ערב את הבשורה הכבידה מכוחינו, כי גם אתה חידו בין הנופלים במלחמה. עשרים וחמש שנה כמעט שרתת בצה"ל:עוד לא בן 17 היית בבואך אל בין שורותיו: בכל שביליו הלכת, עם הכתה ועם הפלוגה ועם הגדוד ועם ג ו ל נ י במשימות הרבות הצמודות לשדה המערכה, עם החיילים בשדה, עם הפצועים, עם המשפחות השכולות בתוך מעגלי הסכנות נעו תמיד מעגלות חייך, אבל נדמה היה, אליך הם לא יגיעו, את חרדת יקירך הדואגים השקטת בחובתך לשירות בנאמנות לתפקיד בראיית צה"ל כייעוד חיים. אתה ידעת את הארץ הזאת ואת משמעות חייך בה: בשנת החופש ללימודים שצה"ל זיכה אותך בה, בארה"ב, ביקשת במרחבי הארץ הגדולה ההיא את הגעגועים ואת השיבה המהירה "מתוך החיים בארץ הגדולה הזאת אני מבין, שאנחנו מוכרחים להתמקד ולחיות בארץ הקטנה שלנו, בעוני שלה, במושגים שלה, ולא להיות מה שאיננו".
באת אלינו איש צעיר לבנות בתוכנו את קן משפחתך, עם ת מ ר רעייתך. אני מאמין שידעת אורח חייך ואת משמעותו למשפחתכם, כי מי כמוך ידע את ערך בין המשפחה מנסיון חייך. ידעתם כאן את שמחת לידת הילדים רועי ומיכל בצילם הסוכך והסומך של ישראל ולוסיה ובני ביתם: אתה ידעת את הבית המצפה והחרד, ובחרת בכל זאת לחיות חיים של סכנה, של התמסרות לדבר שראית אותו לחשוב ביותר לעיקר.
ראינו אותך בא לימים בקצה שבוע, ידעו ילדיך ורעיתך תמיד, כאורח חיים, את הצפייה ואת התקווה להתראות בעוד כמה ימים. מרחוק ראינו אותך ואת רועי ואת האהבה הרועפת, את מיכל הקטנה ההולכת בעקבי אחיה באהבת אבא ובצפייה שיבוא בשבת, צפייה ולא עוד...
איש צעיר היית, ולא קלים היו שנות חייך, ולא קלים ימי הנעורים של מי שנשאר יתום, אבל נשאת עמך את האמונה ואת האהבה לארץ הזאת "את מה שהתחולל אצליבקשר למרחק מן הארץ אני שואב מימי ילדותי לפני שהייתי בן שבע. גם אז אני זוכר את החלום לארץ הרחוקה ובירתה ירושלים, ארצם של היהודים: כך התגעגענו בבית אבי, זה היה בשבילנו משהו מיוחד שאינו קשור למציאות שחיינו אז בגולה, שפגשנו אחר כך בארץ, ועכשיו כאן באמריקה". כמה אנשים אתם מכירים היום שזוכרים את ימי קליטתם, ימי מעברות דלף ואוהלים ואין נימת טענה בגרונם, אלא ברכה על הזכות להיות, לבוא לחיות, וזה כותב לנו חידו לחבריו, לפני שנה, בימים קשים לכולנו אזרחי ישראל, ימים של חשבון, וחשבון הקרבן.
אמרת, עוד קצת עוד מעט ואומר הרף לתפקיד ולמשימה. אני יודע ומרגיש מה עושה שליחותי לילדי. אני אשוב הביתה. נדמה שלחינוך רצו להיות מופנות פניך, ולא זכית, ולא זכינו.
עומדים אנחנו פה חברי שפיים. אחדים מאיתנו זוכרים כיצד עזרת להם כאיש צעיר בוגר, איש צבא, לפגוש את החרדה ואת הדאגה כהורים המלווים את בניהם לשירות בחטיבה שאתה היית אז מפקדה, איך ידעת בעדינות לבטא את הרגשתך למחוייבות שבמשימת השירות ולרגישות לחרדה ולדאגה. אני יודע שזה היית אתה, אבל אשרי צה"ל שכך מלווים מפקדיו ההולכים עם חיילים לקרב את האדם, הבן, האם, האב, את הצירוף הלא פשוט של מפקד ובן הבית.
עוד רגע ותבוא שעת הפרידה האחרונה, ואנחנו נזכור בלב את האיש הבא במדיו ופושט אותם להיות בבית. נזכור את האיש שיצא אל מול פני המשימה בארץ הארורה לבניה, שלא ידעו את האחווה ואת האחדות ואת השלום ואת הנאמנות. אין נחמה לאסון הנורא, אבל יש היאחזות בהושטת יד אחים זה לזה, בחיפוש אחר הברית, בעמידה ביחד בתקווה כי יבוא שלום. אין לנו נחמה לתמר חברתנו ביגונה ובאבלה, נפשנו לתפילה כי יימצא לה כוח, כי יגדלו בניך בתוכנו תפארת לאביהם: אין לנו נחמה לבני חידו שגדלו בהיאחזם זה בזה ועלו, וחידו להם הוא מקור גאווה - יהי זכרו להם מקור כוח עמו יחיו ימים רבים.

עוד מעט יורד הערב,
כוכבים ניצתים
בשחור חיינו
נאחז בהם
תקוות האור
יום מחר.
בני כצנלסון.