יורם איננו!!!
בהגיע אלינו הידיעה כי נפצע, מובן שכל אחד חשב בליבו שהפצע הוא קל וכי יורם יחזור אלינו במהרה. אך לא עבר זמן רב והמהלומה הקשה הונחתה עלינו: יורם איננו!
קשה להאמין, קשה לקלוט, קשה להרגיש ולחשוב על בן כיתה, שיחדיו הלכנו כברת דרך מילדות ומגיל הנעורים, עד אשר פנה כל אחד לשירות הצבאי, כעל "איננו". אתה יורם, המשכת עוד תקופת-מה בלימודים ואנחנו יצאנו לשירות צבאי. לאחר מכן הגיע יומך המאושר וגם אתה הצטרפת אלינו. תמיד חשבת על הצבא ברצינות. עתידך היה לפניך, אך אותם הרוצחים קטעו את חייך הצעירים ומלאי היצירה.
יורם, באותו יום אכזרי נפגשנו על אחת המדרכות והחלפנו דברים. סיפרת על המשך דרכך בשירות הצבאי. היו דברים רבים כל-כך ששאפת להשיגם. מדוע התאכזר הגורל בצורה כה קשה, אכזרית ובלתי צודקת? בחור כה מוכשר ונבון היית. מעולם לא נרתעת מקושי. תמיד הלכת זקוף, במלוא קומתך, כאשר עיניך הכחולות נראות למרחוק והחיוך לא מש משפתותיך.
יורם, קשה להאמין שלא נראה אותך ולא נשמע את סיפוריך, בחזרך עם כל החברה, מלאי רשמים, מהצבא.
נזכור אותך. זכרך לא ישכח מליבנו. תמיד נראה את דמותך מהלכת בתוכנו ולא נוכל שלא להזכירך בכל פעם ובכל פגישה.
צילה