כבר עברו עשרה ימים בהם הוטל עלינו להתרגל לרעיון. ועדיין אי אפשר. בן עשרים היית, כל עתידך לפניך, כה מאושר והנה, תוך שניות מועטות, הופרך הכל. עוד אמרת לי כמה מלים, אמרת שאינך מרגיש את יד ימינך - ולפתע הפסקת ורק הדם עוד המשיך לקלוח.
בדרך לבית החולים, כאשר לא הצלחתי להרגיש יותר בדופק, עלה בי החשד הנורא, חשד שהפך לוודאות בהתייצב הרופא לפנינו - בדממה.
אבל עדיין לא יכול הדבר לחדור לתודעה. הסכנו עם היעדרותך. קודם היית בבית הספר ואחר-כך בצבא. אבל ידענו שתבוא. ברור היה שמוקדם או מאוחר תופיע, שקט, נבון אחראי ... ובכן, לא תבוא יותר?
כשהיית ילד קטן, בן שנתיים או שלוש, היית מטריד את כולם בשאלה אחת נצחית "למה"? לא היתה תשובה אשר תספק אותך ואשר עליה לא ענית אתה בשאלתך - "למה"? כיום אני הוא השואל: למה? למה קרה הדבר הזה? למי הוא הביא תועלת? למי זה היה נחוץ?
גדלת במקום זה ואינני יודע אם אפשר להעריך את מאמצי החינוך שהשקיעו בכם המורים, המטפלות והמדריכים, אתם ילדי הקבוצה הראשונה שלנו. אבל בך דבק, יותר מכל אחר, קו אחד, קו הכרת החובה. התביעה, שהיתה לך מעצמך, היתה קודם כל לבצע את המוטל עליך, בעבודה, בלימודים ובצבא.
נמשכת בגיל מוקדם מאוד אל המכונות, הכרת אותן ומצאת בהן את יעודך. למדת את המיכון החקלאי כמקצוע, ודווקא לא את הטרקטורים למיניהם, אלא את הציוד החקלאי העושה את העבודה החקלאית ממש, ואהבת להדגיש את ההבדל... וכשגמרת את בית הספר בהצטיינות ונאמר לך שניתן לך להמשיך ללמוד בטכניון, ענית מייד ברצינות רבה: "לא, אני רוצה להישאר ליד המכונות בשדה, לא על יד לוח השרטוט במשרד".
גם בצבא הלכת בדרך הקשה, אבל לפי הכרתך היא הדרך. רצית להיות בחייל קרבי, ביחידה מיוחדת, והגעת אליה תוך התגברות על הרבה קשיים ומכשולים.
וגם כאן, בערב האחרון, פעלה אצלך הכרת החובה והצורך במילוי המשימה. רצת לפנות את הבית, אף-על-פי שידעת שהם נמצאים במקום, לא היססת ורצת להציל - את כולנו. אותנו הצלת, אבל למה אתה היית צריך להיפגע? למה? ...
אבא