תפריט נגישות

סא"ל אמיר מי-טל ז"ל

דברים לזכרו של אמיר

מילים לאמיר מי-טל ז"ל / דבורה אקרמן

תשובת קצין חינוך ראשי לאביו של אמיר
אלבום תמונות

אמיר היום בן 50 אבל נשאר בן 29 - מילים לאמיר מי-טל ז"ל , שלמד איתי בכיתה ונפל בקרב כמג"ד גולני בלבנון
23/10/09

הזיכרון הכמעט יחיד שיש לי מאמיר מי-טל ז"ל, הוא של נער בלונדיני שקט למדי וגם ביישן שישב בטור השמאלי, ליד החלון, ממש מול הלוח ומול עיניהם הרוחשות של המורים, בכיתה י' בבית בירם, בביה"ס הריאלי בחיפה, שם למדנו.
בשמחת תורה, באירוע השנתי לזיכרו של סא"ל אמיר מי-טל ז"ל, באוהל ג'ונסון - אוהל מורשת שהוקם לאחר נפילתו, ליד פארק אידמית בסמוך לחניתה, וב"שביל אמיר" שנסלל לכבודו וקרוי על שמו, מרחק פסיעה ממערת קשת, פגשתי את טלי חברתי מכיתה ו' .
"אני רק זוכרת שהוא ישב ליד החלון והיה כזה שקט", אמרה, ויחד הופתענו לראות כמה מאות אנשים המגיעים כבר 21 שנה, בדבקות ובמסירות, לטקס הזיכרון של הנער הבלונדיני הביישן שאנו הכרנו, שמסר את חייו ב-9 בדצמבר 1988, כמג"ד "ברק" בגולני - שהיה הכוח הצפוני במבצע"כחול חום" - פשיטה של חטיבת גולני על מפקדותיו של ג'יבריל, בנועיימה, סמוך לביירות שבלבנון.
אני זוכרת שכאשר קראתי שאמיר נהרג, וקראתי את הסיפור שלו, שאלתי את עצמי איך זה קורה שאנשים עוברים לידך, נמצאים כל כך קרוב אליך, ממש חצי מטר ממך, לא יום אחד ולא יומיים, אלא שנות לימודים שלמות, אבל אתה בעצם לא יודע עליהם דבר. כלום. כך, אנו מחמיצים עולמות שלמים, עשירים וענפים, ואת ההזדמנות והאפשרות להינות וללמוד ולהיתרם מהם, וגם לתרום.
וכמה עצוב, שההכרות ועימה ההכרה, מגיעים כאשר כבר מאוחר מדי לומר למישהו מילה טובה, ישירות, ללא מתווכים, ובוודאי שלא מתווכי אבן מעוטרי אותיות של צער, געגועים וחסר.
ובכל שנה, כאשר ראיתי עוד כתבה, למדתי עוד כמה פרטים על הנער שהפך למפקד סיירת ולמג"ד ביחידה מובחרת, הוביל את חייליו ונשאר בן 29 לעולמי עד.
באתר של הפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הריאלי בחיפה למדתי לדעת שאמיר נולד ב-23 באוקטובר 1959.
היום -23 באוקטובר 2009 הוא יום ההולדת ה-50 שלו.
במשך שנים, ניקרה בי המישאלה לעשות משהו למען העניין, ואפילו קטן ביותר. היום,זוהי גם סגירת מעגל אישית שלי. לאחרונה, בעקבות כנס המחזור שלנו מהתיכון, הזמינו החברים מהפנימיה הצבאית את כולנו, לזכור את אמיר. זו היתה ההזדמנות שנקרתה בדרכי, לממש את המישאלה, ולכתוב את השורות האלה.
בחרתי להעלות את סיפורו כאן, דווקא היום, דרך קצת שונה, ובסך הכל עצובה מאוד לציון יום הולדת שנחשב לצומת ולנקודה למחשבה - בחיים של רובנו.
לאחר הלימודים בביה"ס הריאלי בחיפה, באוקטובר 1977 , אמיר החל את שירותו בצבא במסגרת סיירת גולני, שם עבר את כל תפקידי הפיקוד: מפקד מחלקה, קצין מבצעים, מפקד פלוגה, חונך ממ"פים, סגן מפקד גדוד, מפקד סיירת גולני ומפקד גדוד "ברק". במלחמת שלום הגליל היה מפקד פלוגה מסייעת של גדוד "ברק", שספגה אבידות כבדות במבואות ביירות. במהלך מלחמה זו החליט להמשיך את דרכו בשרות הצבאי. בשנת 1985 יצא לקורס מתקדם של מפקדי חיל הרגלים בארצות-הברית. בשובו נתמנה לשרת כמפקד סיירת גולני. ב – 1988 יצא לשנת לימודים באוניברסיטת בר-אילן, בחוגים להיסטוריה וליחסים בינלאומיים. בשובו נתמנה למפקד גדוד "ברק" בגולני.
באוהל ג'ונסון התכנסו כמה מאות אנשים. 300 אולי יותר, אבל מי סופר, כאשר ההתרגשות מרחפת מעל כל פינה במקום, ויחד עם זאת, הצער והגעגוע אינם מניחים לשמחת החיים, לצחוק , לאווירה הנעימה ולכל כך הרבה חיבוקים ונשיקות של הקרובים והחברים, להיסדק בצל האובדן והחלל שנותר.
ג'ונסון, הגשש הבדואי של אמיר, בן הכפר הסמוך ערב אל ערמשה, אירח את הבאים באוהל המורשת שהוקם לאחר נפילתו של אמיר, והמתאר את פועלו, על פיתה עם לבאנה טריה וריחנית ובהכנסת האורחים החמימה והמקבלת של הבדואים.
"אמיר התחבר במהירות לאוכלוסיה הבדואית בכפר והתקבל באהבה רבה ובכבוד גדול. המחוויבות הגבוהה שלו והדרישה שלו למצויינות מעצמו, עברה כסטנדרט מחייב גם אלינו. תמיד הרגשנו שיש לנו מפקד ומוביל. בדרך שלו. ללא הרבה מילים".
עיניו של אמיר המשקיפות מהתמונה הגדולה כאילו מאפשרות לכולם להמשיך, ולהבין שככה צריך. שזה בסדר.
חיוך טוב כזה שאומר משהו כמו: אני איתכם, אל תדאגו.
נפגשנו שם כמה חברים מהמחזור של הריאלי, מיקבץ מיקרי של אלה שנענו להזמנה להגיע ולזכור את אמיר.
וכולנו חגגנו השנה 50. לחלקנו כבר שיער כסוף, ולאחרים גם זה כבר לא...כמה קמטים, עיניים של בעלי ניסיון ותובנות של חיים שלמים שחלפו מאז, עמוסי עשייה. לרובנו ילדים בוגרים ולאחדים כבר נכדים. חלקנו הגדול כבר עבר אי אילו חוויות חיים מלמדות, שינויים, התפתחויות, לקחים ומסקנות.
אבל השיחה על אמיר שלא ממש הכרנו - איחדה אותנו במיפגש הזה.
הקשבתי לשיחת החברים, אבל במחשבות ובעיניים הייתי מדי פעם מדלגת למקום אחר.
בוחנת את תמונתו של אמיר, ועושה בראש מעין פוטו מונטאז' מהיר, כאילו מנסה לדמיין כיצד היה נראה אילו ישב איתנו באמת, חי וקיים ונושם, ומדבר איתנו בקולו שלו ולא רק אלינו, מהתמונה ומהמקום בו הוא נמצא כבר שנים ארוכות. אבל, קשה היה לחשוב על פני הילד מתבגרות וחושבות ומדברות כמו בן 50...
התרגשתי מאוד למראה קהל כה גדול, מבוגרים, קרובים, חברים וגם חברים לנשק, הרבה "גולני במיל.", בני נוער וגם ילדים קטנים הגדלים על מורשת שמו של אמיר, ובאים מדי שנה לבקר אותו בשביל "שלו" ...
לעיתים קרובות , מאורעות החיים מרחיקים אותנו . אבל לא כאן. וההתרגשות לשמוע על כל הילדים שקוראים להם אמיר על שמו של אמיר והם עצמם כבר בוגרים היום.
ראיתי את כולם עושים דרכם ב"שביל אמיר", מסלול כל כך יפה המשקיף אל נוף קסום שרק אצלנו, כאן, במדינת ישראל, אפשר למצוא כמוהו וגם להיות גאים בו כל כך.
לפני שלוש שנים, נחשפתי אליו לראשונה, במקרה, בטיול בצפון , ושמו של אמיר החרוט שם, המשיך ללוות אותי עוד ימים ארוכים.
כאבן דרך בטיולים בארץ, אני מעדיפה את המסלולים העוצרים בתחנה אחת, לפחות, המתחברת למורשת קרב של מדינת ישראל, כדי להמשיך לזכור בכל עת, בזכות מי אנו חיים כאן, מטיילים בשלווה ונחת, ונהנים מהנוף, המסעדות והצימרים שהפכו לקו מנחה של הישראלי המטייל.
כמה חבל שכל כך הרבה נקודות חן בטבע קרויות על שמם של חיילים נפלו, חשבתי לעצמי בדרך, ומערבות נוף בצבע ירוק ואויר הרים רענן, בריח שרוף של טנקים, צרור יריות של מחבלים שגדע חיים, צבע שחור של שכול, כאב ועצב. וגם זה - קורה רק כאן - ששמותיהם של צעירים חרוטים בכניסה לחורשות ושבילים, כאלה שרק אתמול היו נערים של מסיבות, אהבות ראשונות, קריאת שיעורי בית ממחברת ריקה, תירוצים למורה ו"שטויות", שהחליפו מקומן באחריות על חיי אדם ולא רק שלך , ומלחמה עליהם עד מוות.
הבטתי בדוד ורבקה, אבא ואמא של אמיר, מיכל ושי - אחיו, מחבקים בעיניים את האורחים,מקבלים את כולם כאילו היו הילדים שלהם. ואולי זה מה שמחזיק את כולם כל כך קרובים אליהם 21 שנה. וגורם לחברים לבקר אותם כחלק משיגרת החיים , למרות שכבר נישאו, הקימו משפחות ובנו קריירות מקצועיות מרשימות.
כמה כוח צריכים האנשים האלה כדי לעמוד מולנו ולחייך, זקופים וגאים, כשהילד שלהם נמצא איפה שהוא נמצא , נשאר ילד,ללא ילדים משלו. כמה תעצומות נפש יש בהם כדי להביט בעיניים של כולם, לחבק ולאהוב את החברים שכבר בני 50, כשהלב שלהם, אין צורך לתאר מה מתחולל בו.
אנחנו בגיל שכבר צריכים לדאוג להורים שלנו -לעתים - כמעט כמו לילדים.
ההורים האלה, נשארו במקום התמידי של לדאוג אם לילד שלהם קר שם בלילה, אם הוא אכל קודם, אם כאב לו קודם, אם זה נגמר מהר או ביסורים, והעיקר - מה היה אילו - אילו היה בחיים והיה זה שדואג להם עכשיו בזיקנתם. עם איזו אשה היה מתחתן, כמה ילדים היו לו , האם היה נשאר עוד בצבא או פורש לאיזו משרת ניהול כמו כל כך הרבה יוצאי צבא בכירים - שאלות חולין סתמיות כל כך, אבל כאלה שהפכו לחלום בלתי מושג עבורם.
מה שבטוח - שלילה אחד לא ישנו מאז שנת ישרים, עם המחשבות, החלל בלב ובחיי השיגרה,הכיסא הריק בערבי חג ושבת, החדר שנותר כשל צעיר ניצחי, והאהבה שקפאה כחד סטרית כי החיבוק נשאר רק בלב ובזכרונות.
כשאני חושבת על כל אלה, אני כל כך מעריצה אותם בכל פעם, על היכולת הנפשית לעמוד כאן בטקסים האלה, ולראות את העולם חי ונושם, בלי הילד שלהם.
"הביקור אצל ההורים של אמיר", מספר שחר, חבר קרוב ושותף לחדר בפנימיה הצבאית , "נשאר בלוח הזמנים כחלק קבוע ובלתי נפרד. וזה לא קורה פעם בשנה, אלא הרבה יותר".
"הסיפור של אמיר", הוא מסביר, "מיוחד מאוד לפחות בעיני או מבחינתי. רוב החברים הנוכחיים שלי הם למעשה חברים של אמיר שאת חלקם הכרתי רק אחרי שהוא נהרג. כלומר, שנוצרה קבוצת חברים על בסיס ההיכרות של אמיר כל אחד מתקופת חיים אחרת. אמיר הפך ל"דבק" שבין כולנו, אפילו לאחר שהלך מאיתנו.
"ילדיי הקטנים בני העשר וגם ביתי החיילת נולדו לאחר שהוא כבר לא היה, ולמרות זאת הוא משמש דמות בחייהם.
בכל שנה ביום הזיכרון הם לוקחים איתם לכיתה תמונה ממוסגרת שלו, שיש לי בבית (תמונה זהה שיש לנו - לכל החברים שלו) ומספרים עליו לחבריהם.
"מיותר לומר, שאני מרגיש שהעובדה שעידו ונעמה הקטנים לוקחים תמונה ומספרים על מי שמת 11 שנה לפני שנולדו, ושהוא מבחינתם "החלל" הפרטי שלהם, גורמת לי לתחושה שאמיר ממשיך לחיות בתודעה בין היתר בגלל זה.
"זהו רק סיפור אחד קטן על הבחור הביישן, שישב ליד החלון בכיתה י"א בריאלי, ולא ממש התענין בלימודים (כמו שגם אני לא), שלא הגיע לשיעורים הראשונים הבוקר - ממש כמוני, שההורים שלו וגם שלי היו שומעים מהמורים את אותה תלונה, בשל כך"...
ועוד מילה על ג'ונסון - הלא הוא מאג'ד עלי, הגשש הבדואי ...
"באחד התרגילים, הדביק לי אמיר את הכינוי ג'ונסון על שמו של נשיא ארה"ב שלעבר. לימים בחר את השם ננסי לבת שלי, מיד לאחר שנולדה ואשר לשמחתי עוד זכה להשתתף במסיבה גדולה שערכנו לכבודה.זה היה על שמה של ננסי רייגן אשתו של נשיא ארה"ב" ...
מי שחשב כל כך רחוק וכל כך גבוה , ואפילו חצי בצחוק ובחוש הומור, כמה חבל שהמירוץ שלו נעצר. כל כך מוקדם מצרור יריות של מחבלים.
ומה שעוד נותר הוא התצפית היפה כל כך הנשקפת מ"שביל אמיר" - מנקודה כל כך גבוהה, כזו שאליה בוודאי היה מעפיל, אל אמירו של עץ ואל ראש הגזע.

עוד על אמיר מי-טל ז"ל באתר הפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הריאלי בחיפה

* תודה לערן, לשחר ולג'ונסון על תרומתם להכנת הפוסט, ולאבא ואמא של אמיר ששלחו אלי את התמונה מתקופת הילדות.

(פוסט שפרסמה דבורה אקרמן באתר The Marker Cafe)

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה