קשה לי, כואב לי מאוד לכתוב על פיסת נייר חיים של ילד יקר כל כך. אחרי מחשבות רבות אני רואה, שלעולם לא אוכל להסביר בדיוק מה שמתרחש בלבי, אך אני מוכרחה לשפוך את לבי ולכתוב כמה שורות על שלמה שלי.
מאז נהרג שלמה, מרגישה אני, כי הכל מת בתוכי. איני יכולה ואיני רוצה להאמין כי בני שלי איננו.
בוקר בוקר נמשכת אני אל קברו ולאחר שעות ארוכות של ישיבה לידו איני מסוגלת להאמין כי שלמה שלי נמצא שם. אני זוכרת את היום בו נולד, כאילו היה זה רק אתמול. כמה מאושרים היינו אז באותן שנים, בהן ליווינו אותו באהבה בצעדיו הראשונים. מאוד נרגשת הייתי ביום בו קרא לי לראשונה "אמא".
השנים עברו מהר כל כך, והנה שלמה עומד לידי כחייל ומבטו נבון ומבוגר, לא עוד עיניו של ילד תמים. ניסיתי לדחות מועד גיוסו לצה"ל מפחד פנימי, כאילו ידעתי שיקרה לו משהו, ולכן בקשתי ממנו שילך לעתודה. הוא התנגד משום שרצה להתגייס עם חבריו. מכיון ששלמה היה ילד טוב וממושמע, הסכים לבסוף ללכת לעתודה. רק אחרי שלא התקבל - הוא התגייס.
לאחר גיוסו קשה היה לי להיות בלי שלמה, ולכן קמתי בוקר אחד ונסעתי לבסיסו, מבלי לדעת אם יימצא במקום. כשראה אותי, העמיד פני כועס, אך בתוכו, יודעת אני, כי שמח בכל לבו לראותני. ישבנו שעות ארוכות יחד ושוחחנו. וכששלמה ראה את הדאגה בפני, הוא ניסה לעודד אותי ואמר: "תראי, אמא, הכל יהיה בסדר. אני אעבור קורס מ"כים, קורס קצינים, ואחר-כך, כשאהיה קצין, הכל יסתדר."
בחופשותיו הקצרות, כששב הביתה מאושר, הוא נהג לספר את חויותיו הרבות משרותו הצבאי. תמיד נהג לעזור לחבריו ולכן הם אהבו אותו מאוד. סיפר כיצד במסעות הארוכים הוא עזר לחבר'ה החלשים להתקדם, כדי שכל הגדוד לא ייענש.
או כשהיה בקורס קצינים במצפה רמון. שלמה ביצע תפקידים של חבריו ולכן הגיע מאוחר הביתה. אז הייתי שואלת אותו: "מדוע אחרת, שלמה?" והוא ענה לי: "משום שמסרתי את הציוד של החבר'ה הגרים בחיפה, כדי שיגיעו מהר לביתם."
מיד כשהגיע הביתה, היה לוקח את מפתחות המכונית והיה אומר לי: "אמא, אני תיכף חוזר. אני רק הולך להגיד שלום לחבר'ה שלי." וכשלא הלך מיד לידידיו, מגרש החניה של ביתנו היה מתמלא במכוניות חבריו והטלפון לא פסק מלצלצל.
שלמה שלנו היה מאושר! הוא אהב את חייו היפים, המלאים צחוק, ריקודים, השתוללויות ובילוי. הוא היה שליו ורגוע וקיבל תמיד בהבנה ובאהבה את כל מה שיכולנו להעניק לו.
לעיתים היתה לנו הרגשה, ששלמה מחזיק את הגה העולם בידיו. הוא היה מלך גדול במין משחק יפה - החיים. לכן עשה הכל לפי ראות-עיניו - אהב את הכל. מעולם לא הראה לנו שהוא עצוב או עייף. היתה בו חדוות-חיים, מרץ, רעננות, נעורים, יופי...
מעיניו קרנה חמימות שהשרתה עלינו אוירת מרגוע. עליזות חיוכו הרגיעה אותנו תמיד.
בראש השנה - היתה זו הפעם האחרונה בה בילה שלמה בבית. היו אלו הימים האחרונים לסיום קורס קצינים. לכן הוא הביא לי מדים חדשים, כדי להתאימם למידותיו, ואמר לי: "אמא, אם תוכלי, תקני לי אותם היטב, משום שבקרוב אהיה קצין, ואני רוצה להיות קצין יפה."
אהבתי לעשות כל מה שבני ביקש ממני. היה זה אושר גדול עבורי. כמובן שלמחרת ישבתי ותקנתי את מדיו, אולם שלמה לא יזכה ללבשם. הם נשארו מיותמים, מחכים לו. אך שלמה היקר לא חזר.
חששתי לו, יראתי פן יארע לו דבר-מה, אולם מעולם לא חשבתי על הנורא מכל...
בעשרים שנותיו היפות של שלמה הוא ידע להעניק לי רק אושר, שאין לו תמורה שווה. כל רצוני היה לתת לו את המכסימום שיכולתי, אך לעולם לא אוכל לתת לו את מה שרצה יותר מכל - חיים!
אמא