קשה לסדר בסדר הגיוני או כרונולוגי את שטף התמונות ורצף המחזות העולים וצפים אל נגד עיני כאשר אני חושב וחוזה בחברי מינקות - שלמה. כדי לצייר תמונת חייו איני צריך ללכת רחוק. אני מסתכל בשלי.
מאז שחר ילדותי תמיד היה שלמה חלק בלתי נפרד משלבי ההתקדמות, מהפסיעות קדימה, של כל נדבך מנדבכי חיי.
12 שנים באותה כתה. 12 שנים של אין ספור חויות משותפות. 12 שנים של אחוה ורעות. 12 שנים "ביחד".
יחד חבשנו את ספלי כתה א'.
יחד למדנו קרוא וכתוב, חשבון וטבע.
יחד עברנו את המאורעות המסעירים של כתה ד'.
יחד חיינו בצילה של שושנה, המחנכת האהובה של ה'-ח'.
יחד שנאנו את הסקר וקללנו את המורים.
יחד עברנו את ט-5, י-7, י"ד-10, י"ב-7.
יחד התכוננו לבחינות, שיננו ועזרנו אחד לשני.
יחד העתקנו בהפסקות.
יחד עמדנו בבחינות הבגרות.
יחד יצאנו לטיולים, נופשונים ומסעות.
יחד נגשנו ונכשלנו בנסיון להתקבל לעתודה האקדמית.
יחד, ממש באותו יום, התגייסנו לצבא.
יחד! יחד! יחד! אז מדוע נאלץ אני לכתוב עליו עתה??? אני זוכר את אותו יום, ה-14 לנובמבר 71, כאשר שלמה ואני הגענו יחדיו ללשכת הגיוס. זה היה כל-כך טבעי. הגיוס המשותף היה פועל-יוצא של דרך חיינו המשותפת. אני זוכר את הדרך לבקו"ם, עליזים ועליצים באוטובוס. אני זוכר איך השוינו בהנאה את מספרינו האישיים הדומים. אך זה היה רק פרק הסיום לספר ארוך ויפה של חיים משותפים. אני זוכר את הביקורים ההדדיים בבתים לצורך הכנת שעורים משותפת. לצורך סיוע הדדי. אני זוכר את אמו של שלמה מגישה לנו ממיטב המטעמים כדי ש"יהיה לכם קל ללמוד." אני זוכר את ההעתקות במבחנים, את ההשואות של "מה יצא לך" ואת הרצון העז שגם לחברך יהיה טוב וחלילה לו מהכשל.
אין ספק, שלמה היה גאות משפחתו. את מיטב מאמציהם ומשאביהם השקיעו הוריו בבנם בכורם למען יגדל לתפארת, למען ינחיל להם אושר, נחת רוח וסיפוק אחרי דרך רבת-תלאות. מכל טוב השפיעו על בנם אוצרם, והוא לא הכזיב. יותר מכל אפשר לחשוב על שלמה כעל סמל כוח הרצון, של השקידה וההתמדה הבלתי פשרנית. מעולם לא ויתר עד שירד לשורשם של דברים.
תמיד שאף לדעת עוד ועוד, הרבה מעבר למה שנדרש ממנו. מעולם לא נרתע מחומר קשה או מסובך, התאמץ, נדד והתיעץ עד שהשיג את המטרה. והמטרה היתה תמיד לרכוש עוד דעה, ולייצב את הבסיס לחיים מוצלחים. להיות בין הטובים, לא ליפול מאחרים, להיות סמל לחבריו אך לא לחדול לינוק מכשרונותיהם. תמיד תכנן לטוח ארוך, תמיד רצה ליצור לעצמו בסיס מוצק ואיתן. את כל מאמציו, מרצו ומשאביו הקדיש למען לא יכזיב את כל הרוצים ביקרו. חריצותו ושקדנותו הבלתי נלאים היו לסמל בכתה והוא מעולם לא שבע, אף פעם לא התעייף.
מעולם לא היו פירות מאמציו - נחלתו האישית בלבד. כל הישג, כל פתרון, הפכו מיד לנחלת הכלל. היה נכון להסביר שוב ושוב את אשר גילה לכל מי שרק היה מעונין להאזין. תמיד נתן עצה וקיבל עצה, סייע והסתייע. תמיד חי על בסיס של הדדיות בינו לבין חבריו, בינו ובין הסביבה. בכל מקום בו שהה היה חלק אינטגרלי, בלתי נפרד, מהסביבה. מצא את מקומו בלא לפגוע באחרים, התאקלם מהר מאד והיה לדמות מרכזית. רק מי שחי לצידו של שלמה משך כל אותן שנים ארוכות, רק מי שעבר אתו את כל כברת הדרך הארוכה, יודע להעריך מה הוא חבר טוב, מה הוא ידיד אמת, מה הוא רע בלב ובנפש. אנו, שעברנו את הדרך הזו, מתקשים להאמין שנותרנו בדד. החלל שהשאיר אחריו, גדול מכדי שיוכל להתמלא אי פעם.
יחד התגייסנו. קשה מאד יהיה להשתחרר לבד...
נפתלי