קשה להעלות בכתב חיים שעברנו יחד ולא נמשיך אותם יחד, על דמות מלאת חיים שכעת איננה. שלמה בשבילי לא היה רק אח, אלא מאז שנולדתי הוא היה הידיד הכי טוב שלי. הבדל הגילים בינינו היה מאוד קטן, כך שלגנון הלכנו יחד, שחקנו יחד וכן את רוב שנותינו בבית הספר עברנו יחד. בילדותי הייתי מאוד שובב וכשהייתי מתקוטט עם ילדים אחרים, שלמה היה תמיד רץ להגן עלי, אך מבלי לפגוע בילד שעמו רבתי.
התקשיתי מאוד בלימודים ושלמה היה מוכן תמיד לשבת ולהסביר לי באהבה ובסבלנות. מאז ילדותנו ישנו באותו חדר, יחד עשינו שעורים ואפילו את אותם בגדים לבשנו. מעולם לא היו לנו חילוקי דעות, תמיד שררה בינינו הבנה מלאה. מרגע ששלמה היה בבית, התמלא החדר חבר'ה וחיים ומוסיקה נשמעה ברקע, אך עכשיו נשאר החדר דומם וריק.
כשהוא היה חוזר לחופשות הביתה, הוא היה יושב ומספר לי שעות את חויותיו.
תמיד סיפרנו את סודותינו אחד לשני. לאחר הבילוי בימי שישי היינו יושבים עד שעה מאוחרת ומספרים אחד לשני את מעשינו באותו ערב.
יחד חלמנו ועשינו תוכניות לעתיד. אני זוכר שיום אחד הוא אמר לאמא: "סמי ואני מתכוננים לגור באותו בית." אמא שאלה: "לאחר שתתחתנו והנשים שלכם לא תסתדרנה, מה תעשו?" אז הוא ענה בצחוק: "את הנשים נזרוק החוצה." כשהגיע זמני ללמוד נהיגה, שלמה היה לוקח אותי מחוץ לעיר ומלמד אותי לנהוג, כדי שלא אצטרך לקחת הרבה שעורים.
איני מאמין ולעולם לא אאמין שדברים רבים אלה לא ישובו ולא יתקיימו לעולם.
אחיו סמי