סג"מ שלמה טבוך ז"ל

היתה בו עדינות טבעית. חסר דרישות היה, תמיד שמח בחלקו. שתי אהבות גדולות, שגבלו ממש בשגעון, היו לשלמה. הראשונה - נהיגה. מילדותו זוכר אני אותו יושב במכונית על ברכי, כשהסטירינג ביד. עוד בגנון ישב תמיד ליד ההגה.
כשגדל, למד לנהוג לבדו, ועוד לפני שקיבל רשיון היה מטפל במכוניות שלי, מכניס אותן ומוציאן מהחצר, כנהג מעולה.
רק קיבלתי מכונה, כבר מתיישב שלמה ליד ההגה - מבלי לקבל הדרכה - והוא נוהג בה כותיק. כשהיה בקורס קצינים, היה מגיע לחופשה, ישר אלי, ישר לנהגות ולא על מנת להרוויח כסף עשה זאת. סתם שגעון לנהוג. היה נשאר לעזור, עד שהיינו מסיימים את העבודה, ואז היינו נכנסים למכונית, בדרך הביתה. ליד ההגה היה פונה אלי: "לאן נוסעים, בוס?"
אהבתו השניה היתה מוסיקה יוונית. כשהיה מגיע הביתה, היה מסתגר בחדרו ומאזין לתקליטים יווניים. סיפר איך בהיותו בסיני - שמע שיש הופעה של זמר יווני, לקח רכב ונסע שעות כדי לא להחמיץ.
בשנת 1969 נסע עם אחיו לחופשה ביוון, חזר כשהוא מאוהב עוד יותר בהווי האיים. אך עם זאת היה פטריוט ישראלי, וכשאמא היתה אומרת: "נעזוב את הארץ ונסע ליוון," היה סונט בה: "סמי, אתה שומע מה אמא אומרת?!" וכל זאת בלי לפגוע, בחיוך ובהרבה כבוד, היה אומר לה: "תסעו אתם ואותנו תשאירו פה."
תמיד התנגדנו ליציאותיו מחוץ לעיר, ואז היה עונה: "אתם חושבים אותי לילד קטן. הן בקרוב אהיה אחראי על 40 חבר'ה."
בבית היה שלמה כמו שמש. היה נכנס והבית היה מתמלא אור. מירה הקטנה היתה מושיטה ידיה והוא היה מרים אותה ומחבקה בכל פעם שהגיע לחופשה - כל כך היתה קשורה אליו. ועם סמי - יחסים מיוחדים. מספרים היו זה לזה את חוויותיהם - עד מאוחר בלילה הייתי שומע אותם. הייתי נותן לשלמה כסף, שלא יסע בטרמפים. ואילו הוא היה נותן את הכסף לסמי, הסתבר שאף עזר לו בלימוד הנהגות.
כשהיה שלמה במחנה בסביבות ג'נין, ואנחנו בנופש בחיפה - הייתי נוסע יום יום, מרחק של 90 ק"מ, להביאו לצהריים, שיאכל סטק טוב עם המשפחה - ולהחזירו עד 2.00. איש לא ראה בזה טירחה - רק אושר היה הדבר לשלמה ולמשפחה.
בבית הספר היה רציני ביחסו ללימודים, נהג לעשות שעורים עם חברו אברהם עיני. יום יום היו נפגשים, נכנסים לחדר ולא יוצאים עד שהיו גומרים.
היה אומר לנו: "למה לסחוב בחינות. אתאמץ קצת ואעשה הכל בפעם אחת - אעבור את כל הבחינות." היה מבקש מאמו: "אמא, אל תגעי לי בספרים ובמחברות, אני רוצה לבוא עוד וללמוד" - וכך נשאר הכל באותו מצב... היה חברותי, ועל נקלה יצר קשרים. היה חוזר לשבת, מתקלח, ומיד לוקח את המכונית ונוסע לבדוק מה שלום החבר'ה.
אהב לצאת בחבורה של בנים ובנות. בראש השנה האחרון יצאו חבורה עליזה כזו ובילו בנח"ל דקלה.
לא הבחין בין עני ועשיר, ויחסים נפלאים קשר עם העובדים אצלי. היה אהוב עליהם, מתעניין בכל אחד ובבעיותיו, ואחר כך היה בא אלי ואומר: "אבא, יש לו ילדים קטנים, עזור לו."
ביום חמישי טילפן ממונטנה - ומיד נסענו לפגשו. לא תארנו לנו שתהיה זו הפעם האחרונה. הפלגנו בתוכניות לעתיד. שלמה יסיים את הקורס, יש סיכויים שישאר להדריך, וכך יוכל לבוא הביתה לעיתים קרובות. הצעתי שאקנה לו אוטו - ודברנו גם על אפשרות של לימודים...
בראשית המלחמה היה בשמירה נגד הקומנדו המצרי. הפקידה היתה מרגיעה אותנו בטלפון: "אל תדאגו, הם משתזפים. כל יומיים אני רואה אותם." והנה גייסו אנשים לזחל, והיה צורך להפיל גורל, כל מי שלא נפל בחלקו - ממש בכה. שלמה הודיע שהוא אינו משתתף כלל בהגרלה - הוא נהג הזחל, וזהו זה. ואילו כשהגיעו ליעד, הודיע שלמה: "אני כאן לוחם ולא נהג." סרב למ"פ שביקשו לפנות את הפצועים עם המכונית, ועם כולם הסתער. היתה לו הרגשה שהוא מוכרח להילחם! הפגז שפגע בהם העיפם ורסיס פגע לו בלב.
עם זכרונות אלה, שילווני לכל החיים, נשארנו מיותמים וכואבים.

אביו